עם זאת, צר לי שלא הרחיבו עוד להשתמש בכוחם הרוחני – דתי – ציבורי יוצא הדופן והייחודי, בעזרת השם, לקרב לבבות, שלום ואהבה, להיות לעמוד אור לפני מחנה ישראל. לא זו אף זו, יש להכפיף את המתפרעים שומרי המסורת למיניהם לרשויות האכיפה ושלטון החוק, מתוך דרך ארץ ויראת שמים (בין כ"דינא דמלכותא" ובין כ"אתחלתא דגאולה") אף אם אינם נוחים להם. "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" – דהיינו "כל שעושה הבורא – לטובה עושה" (גמרא, מסכת ברכות, מעשה בר' עקיבא, חמורו, תרנגולו ושערי העיר הנעולים) "ואידך זיל גמור".
שני מנהיגי הדור החרדים, או מי מהם או מטעמם, או כיו"ב, מתבקשים בזאת ע"י הח"מ וחבריו, בדחילו ורחימו, להביא לביטול כל "הסכמה" נחזית ופסולה שניתנה כביכול לשרץ מסוכן זה, הקרוי להכעיס "תורת המלך" – והכל בדחיפות, כאן ועכשיו, "שאם לא עכשיו – אימתי" (פרקי אבות, הלל הזקן), "העבר – אין, העתיד – עדיין, וההווה – כהרף עין " (ר' יהודה הלוי). כמפורט להלן, כתב שטנה זה הינו בבחינת חילול השם ועבודה זרה, "נבלה (שלא) ברשות התורה", סכנת חיים מיידית ופיקוח נפש, מכשול חמור בפני אחינו, מקצתם מעין עוורים, חרשים ואלמים, טועים ותועים על סף תהום.
למרות האכזבה הרבה, ראויים להערכה נסיונותיהם הכנים של שני הרבנים, בצוותא חדא, שלא "להכשיר את השרץ" הנתעב (תלמוד, רבי מאיר) הקרוי במזיד "תורת המלך", אשר הופץ ב"הסכמתו" הבטלה והמבוטלת של אחד, דב ליאור, "הקוזק – הנגזל" – החשוד – הנמלט, ו – 3 חבריו – מרעיו כיו"ב, כמפורט להלן. לאור מלוא העובדות שנתפרסמו, מהימנותן המובהקת ודין תורה, נראה כי גם סנהדרין מתונה היתה מחייבת את המחברים (שלא הובהר מיהם), ו – 4 ה"מסכימים" לשרץ, כחברי עדת קורח, ב – 4 מיתות בית דין, וכל קהילה יראת שמיים היתה מטילה עליהם חרם חמור.
עמדותיהם של שני הפוסקים הבכירים, כבוד הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף, החכמים הראשונים הגדולים לציון ולכולי עלמא, אשר מקדמת דנא "מתנגדים לכל דבר שנתפס כמתגרה בזולת לחינם" )בשפת האגרוף האמריקני: ("NOT TO LEAD WITH THE CHIN" , הובאו כאן ובערוץ 2 (יום ה') כהאי לישנא : "יש פה אנשים שלא מבינים שהעם היהודי לא חי רק בארץ ישראל", אמר הרב אלישיב, "פסיקות כאלה יכולות להביא סכנת נפשות ליהודים בחו"ל. משחקים פה באש, ממש רודפים ומסכנים יהודים אחרים".
הרב עובדיה יוסף אמר כי "יש להתחשב מאוד באומות העולם, ולא לתת יד לפסיקה שיכולה להשתמע כגזענית. התורה מכבדת כל אדם, כי כולם נבראו בצלם. גם העצומה נגד השכרת דירות לערבים היתה מיותרת". בבית הרב הבהירו כי עמדתו זו הובעה כבר עם פרסום הספר.
במטותא מכבודם, והדבר ידוע לשני הרבנים היטב, לפי ההלכה, דהיינו תלמוד, פוסקים, רמב"ם ושולחן ערוך (מרן בית יוסף) – כל קהילה יהודית מאמינה היתה מקיאה מתוכה דבר נאצה זה ואת עורכיו ונותני "הסכמותיו", גורסת, שורפת ומשמידה (שהרי גניזה כמוה כ"מים גנובים ימתקו") את כל עותקיו ורשימותיו לצמיתות (להבדיל אלף אלפי הבדלות, כפי שנשרפו בשעתו, בעוון חמור, ספרי הרמב"ם הקדוש, וכיו"ב).
למיטב ידיעתי (ולשב"כ ולמשטרה ידועים היטב, פרטים מסמרי שיער רבים נוספים, אודות ליאור זה וחבר מרעיו, מזה עשרות שנים; ר' להלן) בכל מדינה מתוקנת, "רב" חשוך ליאור זה, לא זו בלבד שלא היה משתחרר – אלא היה נעצר לפני שנים רבות, נשאר ברציפות במעצר עד תום ההליכים, ונאסר עד עצם היום הזה. זאת במקביל להגשת כתבי אישום חמורים (ולא סבוכים), בעבירות שידול ונסיון שידול ("הסתה" כמשמעותה בחוק העונשין, תשל"ז – 1977), עבירות סיוע נפשי, רוחני ופיזי לרצח והריגה, כמו גם מעשי הכנה נפשיים ופיזיים ענישים, עבירות קשר פלילי ואי מניעת פשע, אשר תמציתם להלן, כ"קצה הקרחון".
ליאור ומי מחבריו המשדלים ו/או מסייעים לרצח לכאורה, היו משתחררים, אם בכלל, יחד עם "תלמידיהם" הממושמעים, הרוצחים יגאל עמיר וג'ק ("המרטש") טייטל. יחד היו חוזרים, מן הסתם, להילולה השנתית החביבה עליהם, של הרוצח הנתעב ברוך גולדשטיין ימ"ש. לא למותר לציין עוד מאות, אם לא אלפי, עברייני חיים ורכוש חובשי כיפה, שיצקו מים על ידיהם, עשו תורה קדושה לכלי משחית, עושק וגזל שיטתיים, ונמלטו מן הדין, בעזות מצח ובאזלת יד שערוריתית של רשויות האכיפה, עד עצם היום הזה.
בפרשת "משפטים", יסוד המשפט העברי – יהודי הקדום, נאמר למשה (שמות, כ"א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"; "ושמתם את-דברי אלה", וכיו"ב. דרשו חז"ל ורש"י הקדוש על הפסוקים מלשון "סם", ואמרו (ר' גם רבנו בחיי): "זכה אדם בדברי תורה – נעשים לו סם חיים; לא זכה – נעשים לו סם מות".
גם מבחינת המשפט הישראלי ("דינא דמלכותא") לא ברורה לי אזלת היד וקוצר הראות הפלילית – בטחונית המסוכנת ביחס להשפעתו הרצחנית המתמשכת והמתמדת של מדריך התועבה הדתי לעידוד רצח ערבים, המתיימר להתקרא "תורת המלך", למרות 21 שנותי כעו"ד ישראלי, וכמי שזכה לשמש כמתמחהו של הנשיא שמגר, כתלמידו של הנשיא פרופ' אהרון ברק, ומאורות רבים נוספים.
הנשיא מאיר שמגר ניסה בשעתו לקבוע (אך דעתו הפכה למיעוט בדיון הנוסף) בענין בג"צ "הארץ נ. חברת החשמל", כי לחופש הביטוי מעמד חוקתי גבוה יותר משאר זכויות האדם, לאור חיוניותו לקיום המדינה הדמוקרטית וההגנה על הפרט. הנשיא שמגר קבע לראשונה במשפט הישראלי, ללא כל אסמכתא חקיקתית, את אחת ההגנות החשובות על חופש הביטוי וחופש העיתונות: לאמצעי התקשורת ניתן חסיון רחב ביחס למקורות מידע – בג"צ ציטרין נ. לשכת עוה"ד.
עם זאת, לעולם זכות חוקתית אינה בלתי מוגבלת, אף אם בחופש הביטוי עסקינן. הפסיקה האנגלית והישראלית נהגו לומר: "זכותו של אדם להרים את ידו מסתיימת, במקום בו מתחיל אפו של חברו", "חופש הביטוי אינו מרשה לאדם לצעוק "שריפה!!" בהצגת תיאטרון", וכיו"ב. תמיד יש לאזן כל זכות, מול ערכים ואינטרסים רלוונטים אחרים, חברתיים וכלכליים, פרטיים וציבוריים. בפרט בעניננו – חיי אדם (ו"שלמות גופו"), כבוד האדם, חופש הקנין (זכויות רכושיות, חוזיות וכיו"ב) ועוד, הם ערכי יסוד במשפט הישראלי ובכל מדינה, כאמור בהרחבה ב"מיני – חוקה" הישראלית, דהיינו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מ – 1992, ובפסיקת בתי המשפט.
בישראל, ככל מדינת חוק מודרנית, ניתן לקבל מיידית ובקלות , צו מינהלי או שיפוטי, המסיר מן המדפים (ו / או משמיד) פרסום או חפץ מסוכן, לא בטיחותי, חושף מידע ציבורי ופרטי, בטחוני חיוני או אחר, ענינו של קטין, לשון הרע, פגיעה בפרטיות או אפילו דמיון למוצר מסחרי כלשהו, וכיו"ב.
לתדהמתי אין עדיין צו מנהלי, ואף לא צו שיפוטי, המסיר (ו / או משמיד, כפי שהציע אפילו הרב יעקב מדן – ר' ויקיפדיה) את "ההיתר (היהודי) ההלכתי הכללי לעידוד רצח והריגת ערבים", דבר התועבה, מכשיר הרצח המשוכלל, הקרוי בכוונה תחילה "תורת המלך" כביכול. אבוי לתורה ואבוי למלך. אין זו "פצצה מתקתקת" בלבד. זוהי פצצה רב שימושית לנצח. לא מדובר במדריך בטחוני אינפורמטיבי, אלא ב"צו חיסול דתי".
לצורך מאמר זה עיינתי (ר' ויקיפדיה) בתולדות מעלליהם הרצחניים הנתעבים של ג'ק ("המרטש") טייטל, ברוך גולדשטיין (שדב ליאור וחבריו מקדשים, ע"ע "ברוך הגבר" ועוד), עמי פופר, יגאל עמיר, ועוד כהנא וכהנא. לא זכור לי מתי דתל"ש, דתי-לוני, חילוני או חוזר בשאלה ביצעו פשעים דומים.
ידוע היטב לשב"כ ולמשטרה שיש עוד "טייטלים" רצחניים, סדרתיים ויורים "מזדמנים", בנוסף לאלפי חוליגנים ועבריני רכוש, "נוער הגבעות" ו"רבני הגבעות" החסויים והנמלטים. המצב מחמיר מדי שנה. החרדים מכנים את פורעיהם הבטלנים המשועממים "שבבניקים" ו"משמרות מכות ופורענויות" למיניהן. אין נתונים ואין חקירות. אין אפשרות אפקטיבית ואין טעם לפלסטינים (ולאחרים) להתלונן. עצם הגשת התלונה מסוכנת, אפילו בגין רצח או הריגה, ומחייבת מסלול מכשולים משטרתי בירוקרטי מביש. ככלל, תכלית קיומם של המשטרה, בתי המשפט, ועוד, הפכה להיות קבלנית – סטטיסטית גרידא כיום, אפילו טרם הפרטה – "חיסול" "תיקים" ומניעת היוולדם.
סעיפים 29 – 34 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") מגדירים את עבירות הביצוע באמצעות אחר, השידול ונסיון השידול והסיוע, רוחני ופיזי, לרצח, הריגה, ועוד. למעשה שידול משמעותו גרימה, בכל צורה שהיא. בנוסף, גם מעשי הכנה, רוחנית, נפשית ופיזית, קשר פלילי ואי מניעת פשע הינם ענישים (האם כבר נשא פרי המאמץ המוגבר לחנינה/מחילה/מחיקה למרגלית הר – שפי, נסיכת המתנחלים ויגאל עמיר?)
הרציונל המשפטי לעבירת השידול הוא הצורך להרתיע לא רק את מי שביצע את העבירה בעצמו (ביצוע עיקרי) אלא גם שותפים אחרים, כגון משדל, שאחריותו לעתים מרכזית, בכירה, ומהותית הרבה יותר. לעיתים קרובות העבירה לא היתה מתבצעת כלל אילולא המשדל. העברין הלוחץ על ההדק הוא "ידו הארוכה" של המשדל. קו הגבול בין מבצע בצוותא, מסייע ומשדל, הינו דק ופתלתל. משפט אינו מתמטיקה. בפרט בעניננו, כאשר בסיוע רוחני – נפשי ופיזי מדובר, בנוסף או במקום השידול. אין בכוונתי לעסוק בפלפול המשפטי הטפל, החילוני, לשם שינוי, שאבד עליו הכלח, האם יכול העברין בשותפות הפלילית לחבוש יותר מ"כובע" אחד. בוודאי. אפילו 5 כובעים לסירוגין, כלולין בקרקס (ור' להלן, יואב בן צרויה). "HARD CASES (MIGHT) MAKE BAD LAW"ׂ
גם לענין זה התברך המשפט הפלילי הישראלי (דיני נפשות, איסור והיתר) בחלק כללי חדיש ומתקדם מ – 1994, לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, הבנוי עדיין על אתר העתיקות שכונה בשעתו "פקודת החוק הפלילי" המנדטורית מ – 1936. לא למותר להודות, לשבח ולברך את מורינו הדגולים למשפט פלילי מן האוניברסיטה העברית, פרופ' מרדכי קרמניצר ופרופ' מירי גור – אריה, אשר יצקו מים על ידיו של מורם דאז, פרופ' ש.ז. פלר, ובנו בשעתו בצוותא מפעל משפטי זה, לתפארת החקיקה הישראלית (החלק הכללי האמור מתשנ"ד)
כעקרון משדל הוא מי שגרם למבצע העיקרי לבצע את העבירה בשכנוע, הסבר, הוראה, סימן מקובל, הכוונה, סמכות, יראת כבוד, מצווה דתית, עידוד, קריצה, רמז וכיו"ב. כל גרימה במעשה או במחדל (כלומר כל התנהגות, אקטיבית או אף פסיבית) יכולה להיחשב כשידול. מאידך הפסיקה והספרות המשפטית הכירו בדומה, מקדמת דנא, אף בעבירת "סיוע רוחני" לרצח והריגה. אגב, לנסיון הריגה ייחשב גם ירי פזיז, באדישות או בקלות דעת.
למשל, הנה דוגמא מרתקת לנסיון שידול הפוך, שלא יצא לפועל עקב גדולתו, אמונתו ורוחניותו הבלתי נתפשות של דוד המלך, בברחו מפני אבשלום בנו (שמואל ב', ט"ז):
להבדיל, במקרה הנפוץ של כנופיית עבריינים (או ארגון פשיעה) מנהיג / בכיר הכנופיה המורה, מסביר, משכנע, מפעיל לחץ, קורץ, רומז, מסמן ו / או מעודד עבריין אחר לביצוע הפעולה – הינו משדל וגורם מרכזי ומכריע לביצוע העבירה, למרות העדר מעורבותו הישירה בעבירה כמבצע או כמסייע פיזי.
במשפט המקובל (האנגלי) הוגדרה עבירת ה-"incitement", שעיקרה שכנוע, עידוד, גרימה או הפעלת לחץ על אדם אחר לביצוע עבירה. עבירה זו הוחלפה ועודכנה במשפט הבריטי בשנת 2007 ברפורמה, בדיוק לענין זה, ב – Act, 2007 Serious Crime ובמקומה נקבעו שלוש עבירות שונות, המבחינות בין סוגים שונים של שידול וסיוע.
שידול במשפט הפלילי הוא עבירה נגזרת מהביצוע העיקרי, בדומה לנסיון ולסיוע. על פי סעיף 30 לחוק העונשין, "המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך אחרת שיש בה משום הפעלת לחץ, הינו משדל לדבר עבירה". אולם נסיון השידול, ולו ב"קריצה" או רמז, העניש והמסוכן (הסתה), אינו מותנה בביצוע כלשהו. על פי סעיף 34 לחוק זהה חומרת עונשו של המשדל, לעונשו של מבצע העבירה העיקרי.
קל להעריך את מידת השפעתו של רב כריזמטי, בקיא, משכנע ונלהב על תלמידיו. אנו מכירים מסגרות וקבוצות אין ספור, דתיות פורמאליות ואחרות, בהן התלמיד הנלהב ימסור את חייו ורכושו (ובוודאי את חייהם ורכושם של אחרים) בהשפעת רבו, רבותיו, הקבוצה, וכיו"ב, מתוך רצון לגרום קורת רוח לרבו ו / או לסביבה, אפילו בהשפעת קריאה או שיעור מוקלט.
ההלכה היהודית היא אוקינוס. הואיל והאלוהות והאמונה אין סופיות – אף ההלכה אין סופית מטבעה. באוקינוס יש כרישים, שרצים, תמנונים וצלופחים. "זכה אדם בדברי תורה – נעשים לו סם חיים; לא זכה – נעשים לו סם מות". הגמרא מעידה על עצמה: "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי, בן זומא, אחר ("אחר" היה גדול הדור, ר' אלישע בן אבויה, שהפך כופר להכעיס), ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת…, בן זומא הציץ ונפגע…, אחר קיצץ בנטיעות, ורבי עקיבא יצא בשלום)".מסכת חגיגה, י"ד, ב') כלומר רק אחד שרד מ – 4 גיבורי חייל, 4 תנאים גאונים. אכן, "סם מוות". אפילו את לימוד התנ"ך, קבלה, ספר הזוהר, ספרים חיצוניים וגנוזים, "מורה נבוכים" לרמב"ם (שנפסל בשעתו) ועוד, הגבילו חכמים, לגילאים שונים, עקב תכנם בלבד.
הדיבר "לא תרצח" (לא תגנוב, לא תחמוד) שהינו אף משבע מצוות בני נוח, אינו מתיר ואינו מעודד הרג ערבים. נהפוך הוא, ההדגשה המחליאה, כביכול איסורים אלו חלים רק כלפי יהודים – היא עבודה זרה, צלם חזיר בהיכלה של תורה. זהו דבר "נבלה ברשות (חילול) התורה".
אכן, גם שרץ מכוער הוא יציר הבריאה (גמרא, ר' יוסי בן חלפתא והמטרוניתא), וכאמור "כל דעביד רחמנא – לטב עביד". אך העיסוק ב"הלכות רצח והריגת ערבים" (לשם מה בדיוק ?!!) בשם הזדוני והמטעה "תורת המלך" כביכול (ר' מחלוקת ר' עקיבא וחכמים, מיהו "המלך", הקב"ה או בר כוכבא וגו') באסמכתאות ופלפולים הלכתיים מרשימים וארסיים – אינו מכשיר את השרץ. נהפוך הוא, הינו מצחין ומחלל את הטהור והקדוש, ומעורר את יצר הרע ועין רעה. לו מתוך "שמירת עינים" או כיו"ב, לא יעלה השרץ על מדף כלשהו, יהודי, ומקל וחומר לא יהודי, בדיוק כפי שנימקו 2 הרבנים הנכבדים לעיל.
לא זו אף זו, אין לפרש תורה שאוסרת "גזל נוכרי" (כפי שאפילו ליאור פסק פעם, לתדהמתי) כך שתרשה פוגרומים, מעשי חבלה ועקירת נטוע, על בסיס יומיומי, או אפילו בתירוץ הנתעב הקרוי "תג מחיר". זוהי עבודה זרה, חילול השם וחוסר אמונה בקב"ה – "כוחי ועוצם ידי", "אני ואפסי עוד". לדוגמא, "עין תחת עין, שן תחת שן" מדאורייתא, תנו רבנן – "דמים" בלבד (דהיינו ממון, ולא עונש פיזי; משנה, גמרא, נזיקין). "מחה תמחה את זכר עמלק" – דרשו – "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והסתלק מן הספק" (פרקי אבות, "עמלק" בגימטריה – "ספק", דהיינו חוסר אמונה) ועוד.
"סייג לחוכמה – שתיקה". יש קושיות רבות שהשתיקה יפה להן, שאין טעם לעסוק בהן. ר' עקיבא איגר, מגדולי האחרונים, היה נוהג לומר (וכך מתבטאים גם בתי המשפט בישראל) כי "יש להשאיר סוגיה זו בצריך עיון". מקובל לומר כי "קושיה של רבי עקיבא איגר שנשארה בצ"ע (צריך עיון) – אי אפשר לישבה, ואם נראה לך שהצלחת ליישבה – התבונן היטב, ותבין למה תירוצך אינו נכון".
כאמור עד "ויקיפדיה" הבינלאומית (!!) הגיע דבר השרץ, ושם למדתי כי ארבעה חשודים הנחזים כ"רבנים" יהודים נתנו "הסכמה" במבוא לשרץ (הנני מתנצל בפני השרצים הזואולוגיים האמיתיים): "דב ליאור, הנחזה לשמש כ"רב העיר קרית ארבע (חברון), וראש ישיבה כיו"ב ; יצחק גינזבורג, הנחזה כ"ראש ישיבת "עוד יוסף חי" (שכם)."
"הרב יעקב יוסף, ראש ישיבת חזון יעקב ורב שכונת גבעת משה בירושלים – לאחר שזומן לחקירה משטרתית בעקבות מתן ההסכמה, אמר הרב יוסף שיש להעניק למחברי הספר את פרס ישראל, כשם שפרס זה הוענק לאביו, הרב עובדיה יוסף על ספריו שבהם מופיע תוכן דומה". על זה נאמר "חומץ בן יין". בגמרא, מסכת ברכות, נאמר (ויעיד, כפי שנתפרסם שלא בטובתו, גם כבוד הרב הראשי, שלמה עמר הי"ו, האמיץ והדגול) : "אמר רבי יוחנן : אמר רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי) קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (מסכת ברכות, ז', ע"ב ; ר' פרשת דוד ואבשלום כאמור).
"תם… ושאינו יודע לשאול – את(ה) פתח לו" ("כנגד 4 בנים דיברה תורה", הגדה של פסח). "הרב זלמן נחמיה גולדברג, "הגרז"ן" (!! – כך במקור), מחשובי הפוסקים, לשעבר דיין בבית הדין הרבני הגדול – מאוחר יותר חזר בו הרב גולדברג מהסכמתו וטען כי הספר מכיל דברים ש"אינם נכונים מכח הדין וגם אין להם מקום בשכל האנושי". עם זאת, הוא ציין כי ידוע שלעתים נהוג לכתוב הסכמה לספר גם מבלי לעיין בתוכנו ולכן אין בכך הטעיית הציבור." אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי.
"הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל". "הסכמה" איננה המלצה בעלמא. יהודי שומר מצוות לא ייקח לידו ספר שאין בראשו הסכמות חתומות ומפורטות של רבנים מוכרים וידועים. הגאון מוילנא (הגר"א), "החפץ חיים" (משנה ברורה ; לשון הרע), האדמו"ר הזקן מלאדי, צאצאו (דור שביעי) הרבי מלובביץ המנוח (האחרון) של חב"ד, וכל רב בעל מעמד בדורות האחרונים, בהם נפוץ ענין ה"הסכמה" (בעיקר מאז המצאת הדפוס, במאה ה – 15) היו מטילים סנקציות ונוזפים קשות, בגין דבריו החמורים של הרב גולדברג אודות "הקלות הבלתי נסבלת של מתן הסכמות", לפחות על ידו, כהודאתו.
במידה מסוימת מזכירה ה"הסכמה" את הכשרות, אך משקלה הרוחני – דתי גבוה ועקרוני. אפילו רעב יהודי – לא יאכל מאכל לא כשר. קל וחומר. הרב המאשר כשרות איננו ממליץ על המאכל. לא כן "הסכמה" לספר. ככל שהרבנים המסכימים נכבדים, וככל שהמלצתם חמה ו / או מפורטת – עולה ערכו ומשקלו ההלכתי של הספר. לדוגמא אפילו הרב נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב, נזקק להסכמות רבנים לפני מאתיים שנה, כאשר הובאו ליקוטי מוהר"ן ושאר כתביו לדפוס לאחר מותו, על ידי תלמידו הדגול, יד ימינו, הרב נתן מברסלב.
תוכנו של "המדריך ההלכתי לחיסול ערבים" נתעב ומחליא, וכל ענינו עידוד והיתר מתפלפל לרצח והריגת ערבים, הא ותו לא. בדומה, גם פרסומים, שיעורים, שאלות, התחכמויות, רמזים וקריצות, שהיו ונותרו חביבים על מר ליאור וחבריו, בעניני "דין רודף", "דין מוסר" וכיו"ב, וטקסים כגון "פולסא דנורא" – דינם שידול ונסיון שידול לרצח והריגה. אפילו שמו האטרקטיבי של הפרסום – "תורת המלך" כביכול, לא פחות, הינו נסיבה בעלת משקל.
לדוגמא, הזיות מסוכנות של "תיפח רוחם של מחשבי קצים", בדבר הר הבית ובנין ההיכל השלישי כביכול, מדירות שינה מעיני רשויות החוק והבטחון. ידוע היטב כי גם הרב ליאור היה שותף למזימות הרות אסון של הפצצת המסגדים, ולו ע"י טילי כתף גנובים מצה"ל.
המחבל / הרוצח היהודי הבכיר לכאורה ("אסירי המחתרת") ליבני מספר בספרו כיצד שלח אליו בשעתו הרב ליאור שליח נכבד, רב בעצמו, להפציר בו לסגת מהתנגדותו להטמנת פצצות באוטובוסים ערביים (ליאור, ויקיפדיה). החוק כאמור אינו מחייב תוכניות ביצוע ספציפיות כלשהן.
לכן אין בעיני ספק כי יש לבטל על אתר ולאלתר את ההסכמות הפסולות והנתעבות, ולהשמיד בדחיפות כל זכר לפרסום הרצחני המכונה "תורת המלך". יש להעמיד לדין את היוצרים, העורכים והרבנים המסכימים לפיקוח וקיפוח נפש זה, בגין שידול ונסיון שידול, סיוע רוחני ופיזי לרצח וכיו"ב, כאמור בהרחבה לעיל. הקיאו את השרץ הנתעב, ותנו לבתי המשפט להחליט. זו דרכה של תורה. כתב האישום העובדתי בענין זה אינו מסובך כלל ועיקר. אין זו מסכת או אפילו דף גמרא. כתב אישום מפורט ניתן להכנה תוך יום אחד.
מגבירים ת'אור 