תורת המלך

קטעים מתוך הספר

הספר תורת המלך

קובץ ציטוטים מתוך הספר "תורת המלך"

"האיסור להרוג גוי אינו נובע מעצם היוקר של חייו, שבעצם אינם לגיטימיים כפי שהם"

"אנחנו רואים שחיי עוּבּר חשובים יותר מחיי גוי, ואפילו גר תושב, כיון שלהצלת חייו מחללים שבת (ועוברים על כל המצוות הנדחות מפני פיקוח נפש)"[1]

"אך בבואנו לדון בהריגת גוי – אפשר לדחות את סברת "ליכא מידי", שהרי כמו שלגוי אסור להרוג גוי כך לישראל אסור להרוג את ישראל;  ואין ללמוד מכאן על פגיעה של ישראל בגוי, שיתכן ויש לה היתר כיון שהם לא שווים."[2] (ההדגשה לא במקור)

"ולחילוק הזה גם מצאנו נפקא מינא הלכה, בה רואים שאיסור הריגת עובר חמור יותר מאיסור הריגת גוי (למרות ששניהם נלמדים מ"ליא מידי"): שהרי יש מחלוקת אם מותר להתרפא בעובר (כלומר להרוג אותו כדי להינצל כאשר ללא נוכחותו הסכנה קיימת), אך אין איסור להתרפא בחיי גוי (וכמו שהובא בגוף פרק ד)".[3]

"אחרי מתן תורה 'התייאש' הקב"ה, כביכול, מלהתייחס אל הגויים כאל ברי שיח איתו, וככאלה שמצווים במצוות וממילא יש לחייהם משמעות. בעצם הם הפכו כעת לכאלה שאינם מצווים ועושים, בדומה לבעלי חיים שחיים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות לחייהם."[4] (ההדגשה לא במקור)

"כאשר הגויים הפכו לכאלה שאינם מצווים ואינם עושים – הרי שהם כבר לא שייכים לאלה שחייבים בקיום שבע מצוות, ואם כן חייהם אינם יקרים כמו שהיו קודם"[5] (ההדגשה לא במקור)

"הדבר מתחזק גם מזה שבעצם, על פי תרי"ג מצוות, אין בכלל מקום למציאות של גוי כמות שהוא. גוי אמור להפוך לגר תושב, וכל עוד הוא לא הפך לגר תושב – הוא במצב מקולקל של 'אינו מצווה ועושה', ולפי הרמב"ם אין מקום להשאיר גוי כזה בעולם (כמבואר בסוף פרק ח מהלכות מלכים). פשוט אם כן, שדברי איסי (והגמרא והפוסקים) על האיסור להרוג גוי אינו נובע מעצם היוקר של חייו, שבעצם אינם לגיטימיים כפי שהם"[6] (ההדגשה לא במקור)

"מהפסוק 'לא תרצח' אי אפשר ללמוד איסור הריגת הגוי."

"עלה בידינו שמהפסוק 'לא תרצח' אי אפשר ללמוד איסור הריגת הגוי."[7]

"ועל כל פנים שלא מצאנו מקור בהלכה לכך שאין איסור מן התורה להרוג גוי (שאינו עובר על שבע מצוות)."[8]

"בפרק זה נעסוק במקרה בו חיי ישראל בסכנה והדרך היחידה להציל אותם היא לפגוע בגוי, ונבאר שבמקרה כזה יש להרוג את הגוי כדי להציל את ישראל." [9]

"היותם של הגויים חייבי מיתה בגלל שבע מצוות בני נוח גורמת לזה שלא נהסס להרוג אותם אם יש צורך בדבר (כמו צורך של נקמה, שאינו הכרח מיידי של הצלת נפשות אלא רק עם תועלת כללית בהמשך). וכלפי הטענה שמוטב לתת להם לחזור בתשובה ולשמור מצוות מאכן ואילך – באה הטענה שהם חשודים לשפוך דמים, בפרט בשעת מלחמה, וכן אין לקוות מכאלה שנלחמים בנו לחזור בתשובה אלא להתייחס אליהם במידת הדין ולהרגם."[10]

"ואם יש צורך – נפגע גם בחפים מפשע ו(ש)אינם מסייעים לרוצח"

"בפרק השישי נדבר על הצורך לפגוע דווקא בכאלה שהם חפים מפשע במקרים מסוימים, ובסיבת ההיתר לעשות זאת."[11]

"כפי שנבאר, במקרה האחרון שהזכרנו – לכולי עלמא מותר לבני נח להרוג בן הערובה כדי להינצל."[12]

" לא. בני הערובה לסוגיהם

ניתן דוגמאות:

• חם מחזיק את יפת כבן ערובה ויורה לעבר שם. מותר לשם לירות לעברו, אף אם בזה יפגע גם יפת. יפת נמצא במקום בו הוא עוזר לרוצח, ואינו יכול לטעון חיי קודמים.
• חם יורה לעבר שם מתוך התקהלות של הרבה אנשים. שם מתקשה לזהות את מקור הירי ולהשיב אש כדי לפגוע בחם. האנשים הללו עוזרים לחם לרצוח, ואינם יכולים לטעון 'חיי קודמים' כלפי שם.
• חם צריך רובה כדי להרוג את שם. הוא לא יכול הגיע לרובה לבד, והוא מבקש מיפת להביא לו את "התיק". יפת לא יודע שבזה שהוא נותן לחם את התיק – הוא מעביר לו רובה שיהרוג את שם. הדרך היחידה של שם להינצל היא להרוג את יפת כך שלא יעביר את הרובה. מותר לשם לעשות זאת, כי יפת עוזר לרוצח. למרות שהוא לא יודע והוא אנוס בזה – במצב של עזרה לרוצח אי אפשר לטעון "מאי חזית" ולכן מותר לשם להורגו."[13] (גם כשהאדם "עוזר" לרוצח בלא ידיעתו – יש אישור להרוג אותו)

"הסברנו בדעת הפרשת דרכים שמי שעוזר לרוצח לא יכול לטעון "חיי קודמים". דין זה נכון למרות שהוא לא מתכוון לעזור לרוצח אלא רק להציל את עצמו. גם מי שעוזר לרוצח באונס – כגון שלא ידע ובשב ואל תעשה – אינו יכול לטעון "חיי קודמים" ו"מאי חזית". מסיבה זו מותר להרוג את העוזר כדי להינצל."[14]

"אזרח המעודד את המלחמה – נותן כח למלך ולחיילים להמשיך בה. לכן כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו."[15]

"אין זה משנה במי נתחיל, כל עוד אנחנו הורגים את הרודפים וניצולים מסכנתם. והגע עצמך: אם תאמר שהימצאותם של רבים גורמת לשאלה במי להתחיל, ושאלה זו אמורה לעכב אותנו מלהציל את עצמנו – הרי היא הנותנת: ההימצאות של כל אחד מעכבת הצלה, וזו סיבה להתייחס אל כל אחד כאל רודף גמור ולהרוג אותו כדי שלא יגרום לשאלה 'מסכנת החיים' הזו."[16]

"מי שנמצא במצב שברור שהוא ירדוף ויסכן אותנו בהמשך – אין צורך לדקדק ולבחון האם ברגע זה ממש הוא מסייע בפועל לרדיפה נגדנו."[17]

"אזרחים חיים בסמוך למפעל נשק או מחנה צבא של הרשעים, והפצצת המקום תפגע גם בהם. אם לא נפציץ את המקום – נסכן נפשות אנשי המלכות שלנו." [18]

"אם אזרחים נשארים מרצונם וחוסמים בזה את הדרך לפגוע ברשעים – הם רודפים." [19]

"אם מדובר באונס נפשות – אין הם חייבים לקום ולעזוב את המקום. אולם למרות שמותר להם להישאר – מותר להרגם כדי להינצל. […]  אפילו אם האזרחים נקשרו או נכלאו, ואין להם שום ברירה אלא להישאר במקום ולהוות בני ערובה – מותר לדרוס אותם ולהרגם אם זו הדרך להינצל מהרשעים, כמו שנתבאר שגם מי שעוזר לרציחה בעל כורחו – מותר להורגו." [20]

"טו.טוב שבגויים הרוג

לא מדובר כאן על גויים צדיקים שאנחנו נאלצים להרגם בגלל שפיקוח נפש של ישראל דוחה חיי גוי, או בגלל שהם עוזרים לרוצח באונס; וגם לא מדובר על רודפים גמורים, או כאלה שמוחזקים לרדוף בהמשך, כי במצב כזה לא היינו מכנים אותם 'טוב שבגויים'.

כאן מדובר על אלה שהיינו יכולים לחשוב שהם 'טוב שבגויים', ולכן נימנע מלהרוג אותם כלל האפשר – ובאו חז"ל ולימדו שלא להסס אלא נמהר להרגם, מפני שרשעותם גורמת לנו לחשוד בהם ולהתייחס אליהם כמו אל נחשים, ובפרט שהם ממילא עוברים על שבע מצוות וחייבים מיתה."[21]

"נסדר את סדרי העדיפויות לפגיעה באויב לפי מה שלמדנו עד כה:

עיקר המלחמה היא נגד הרודפים עצמם או מי שעוזר להם במזיד.

אמנם המלחמה היא גם באלה שחשודים ברשעותם לעזור לרוצחים; וממילא חזקתם שהם חייבים מיתה על היותם עוברים על שבע מצוות.

אם יש צורך – נפגע גם בחפים מפשע שעוזרים לרוצחים (אף אם באונס).

ואם יש צורך – נפגע גם בחפים מפשע ו(ש)אינם מסייעים לרוצח."[22] (ההדגשה אינה במקור)

"אנחנו רואים כאן שאנחנו מתייחסים לכל אנשי העיר כאחד, ואם העיר לא מסכימה לקריאה לשלום – גם היחידים שרצו להשלים סובלים מרעב, צמא ותחלואים.

והעולה מן הדברים לדעת המהר"ל שאם מישהו מאנשי מלכות פגע במלכות שלנו ואנשי מלכותו לא הענישו אותו – הרי שזה כמו יד שפגעה בנו כאשר הפה לא דאג לבקש סליחה ולתקן את שעיוותה היד; ובמצב כזה מותר לפגוע בכל חלק של הגוף הפוגע. ואין צורך לדון בשאלה מי חף מפשע ומי לא, בדיוק כמו שכאשר אנחנו מתגוננים מפני רשע אנחנו לא מהססים לפגוע לו באיברים שלא היו שותפים למעשים נגדינו."[23] (ההדגשה לא במקור)

"לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם המלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם; שהרי שמעון ולוי אינם מלכות, אלא יחידים מתוך בית יעקב (ויעקב מתנגד למעשה), ולמרות זאת דמם של אנשי שכם הותר כוון שאומה פגעה כאן באומה, ולא ההחלטה הרשמית של האומה הנפגעת מתיר את דמה של האומה הפוגעת "[24]

"פרק חמישי – הריגת גויים במלחמה

א. גויים שתומכים או מעודדים מעשי רציחה של מלכותם וכדומה – חייבים מיתה כדין רודף, ומצווה להורגם כדי להציל מנזקם.

ב. גם אלו שאינם מעודדים רצח – מותר להורגם כדי שיהודים לא יפגעו, מהטעמים הבאים."[25]

"ובסיכום הפרק עלתה בידינו מסקנה ברורה שבכל מקום בו נוכחותו של גוי מסכנת חיי ישראל – מותר להורגו (גם אם מדובר בחסיד אומות עולם והוא לא אשם בכלל במצב שנוצר)"[26]

"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם"

"עד כאן עסקנו בהריגת חפים מפשע כאשר נוכחותם מפריעה למלחמתנו. אמנם יש מצבים בהם נרצה לכתחילה לפגוע דווקא בחפים מפשע, ונוכחותם והריגתם דווקא מועילה ומסייעת לנו. למשל: פגיעה בתינוקות ממשפחתו של המלך הרשע, שהם כרגע חפים מפשע והריגתם עוזרת לנו לפגוע ולהכאיב לו כדי שיפסיק להילחם בנו."[27]

"תינוקות נמצאים פעמים רבות במצב הזה: הם חוסמים את דרך ההצלה בנוכחותם, והם עושים זאת באונס גמור ובלי להתכוון. למרות זאת מותר להרגם כי נוכחותם עוזרת לרציחה." [28]

"ואם כן במלחמה בין יהודים לגויים – לכולי עלמא מותר להרוג את הגויים כדי להציל בזה חיי ישראל, כמו שנתבאר בפרק רביעי; וזה מותר גם במקרה בו אנחנו מנצלים את נוכחותם של התינוקות החפים מפשע כדי לפגוע בהוריהם וכדומה. " [29]

"כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים – הרי שמצד אחד אנחנו מסתכלים עליהם כעל חפים מפשע גמורים, שהרי הם לא ברי דעת ולכן אינם נידונים על כך שעברו על שבע מצוות ואין לייחס להם כוונת זדון. אך מן הצד השני יש חשש גדול מפני מעשיהם כשיגדלו." [30]

"על כל פנים אנחנו למדים שיש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם (ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים כאשר גם הם ניזוקים)."[31] (ההדגשה לא במקור)

"במלחמה של צדיקים נגד רשעים אנחנו מניחים שהרשעות תפגע בסופו של דבר בכולנו אם ניתן לה להרים ראש וגם אנשי המלכות הרשעה יסבלו ממנה.

[…]

סברא זו מתירה לפגוע גם בתינוקות ובחפים מפשע גמורים באופן מכוון, אם זה נצרך למלחמה ברשעים. למשל: אם פגיעה בילדיו של מלך רשע תפעיל עליו לחץ שימנע ממנו להתנהג ברשעות – אפשר לפגעו בהם (אפילו ללא הסברא שמסתבר שיהיו רשעים כשיגדלו)." [32]

"ולפי החשבון הזה – הטף לא נהרגים בגלל רשעותם, אלא בגלל שיש צורך של כולם בנקמה ברשעים, והטף הם אלה שהריגתם תספק את הצורך הזה; ואפשר גם להסתכל עליה כמו על אלה שיוחדו בסיעה, כי המציאות ייחדה דווקא אותם להיות אלה שהריגתם תציל את כולם ותמנע רשעות בהמשך (אמנם מסתבר שאל השיקול הזה מצטרף בהחלט גם השיקול שהבאנו בסוף הפרק הקודם, שהם ממילא חשודים להיות רשעים כשיגדלו)."[33]

"ובאופן פשוט גם הם מרוויחים מזה כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת וממילא נצטרך להרגם. […]  – הילדים הללו לא יהיו עם קיום (הכוונה שהילדים הללו לא יחיו, לכן לא יהיו קיימים), וסופם להיות בני מוות בעולם בו אין להם מקום; ולכן מוטב להרגם כבר עכשיו".[34]

"פרק חמישי – הריגת גויים במלחמה

ו. גם תינוקות שאינם עוברים על שבע מצוות – יש שיקול להרגם בגלל הסכנה העתידית שתיגרם אם הם מוחזקים לגדול להיות רשעים כמו הוריהם (כפי שמצאנו בדברי הנביא על בני בבל), אפילו כשאינם מהווים מחסה לרשעים או שהספק היכן נמצאים עלול למנוע מאיתנו לפגוע ברשעים."[35]

"הנקמה היא צורך הכרחי"

"גם חייל בחיל הרפואה של האויב נחשב רודף כיון שללא חיל הרפואה הצבא היה חלש יותר, וגם חיל הרפואה מעודד ומחזק את הלוחמים ועוזר להם להרוג אותנו."[36]

"ולפי הפרשת דרכים – אסור לו להשתתף ברציחה גם אם הוא צריך למסור את הנפש על זה; ואם הוא עושה כך – הוא רשע ומותר להורגו.

נחזור ונזכיר שמדובר כאן בכל סוג של שותפות למלחמה: חייל קרבי, חייל עורפי, עזרה אזרחית או סוגים שונים של עידוד ותמיכה."[37]

"היותם של הגויים חייבי מיתה בגלל שבע מצוות בני נוח גורמת לזה שלא נהסס להרוג אותם אם יש צורך בדבר (כמו צורך של נקמה, שאינו הכרח מיידי של הצלת נפשות אלא רק עם תועלת כללית בהמשך). וכלפי הטענה שמוטב לתת להם לחזור בתשובה ולשמור מצוות מאכן ואילך – באה הטענה שהם חשודים לשפוך דמים, בפרט בשעת מלחמה, וכן אין לקוות מכאלה שנלחמים בנו לחזור בתשובה אלא להתייחס אליהם במידת הדין ולהרגם."[38]

"ולכן לפעמים עושים מעשים אכזריים שנועדו ליצור מאזן אימה נכון ומצב בו לא משתלם להרשיע."[39]

"אחד הצרכים שקיים בפגיעה ברשעים הוא הנקמה. כדי לנצח את הרשעים צריכים להתנהג איתם בדרך של נקמה ומידה כנגד מידה."[40]

"כלומר: הנקמה היא צורך הכרחי כדי להפוך את הרשעות לכזו שלא משתלמת ואת הצדקות למתעצמת; וכגודל הרשעות כך גודל המעשה הדרוש כנגדה."[41]

"הנקמה גם משפיעה על צורת ההריגה. צורת ההתנהגות האכזרית של הגויים מביאה לזה שגם אנחנו ננהג איתם באכזריות, מידה כנגד מידה."[42]

"פרק שישי – פגיעה מכוונת בחפים מפשע

ג. הנקמה והתנהגות של מידה כנגד מידה נצרכת וחשובה במלחמה ובהכנעת הרשעות, הן בפגיעה בחפים מפשע ובתינוקות, והן בצורת מלחמה אכזרית במידה כנגד מידה."[43]

"ומותר להרוג אותך כמו שאנחנו הורגים את אנשינו שלנו"

"אזרח המעודד את המלחמה – נותן כוח למלך ולחיילים להמשיך בה. לכן כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו"[44]

"לסיכום: אם מלך אינו יכול לפגוע באזרחיו למען המלחמה – כוחו מוגבל, ואין ספק שבמוקדם או במאוחר המלכות לא תחזיק מעמד כפי הרשעים שאינם מהססים לפגוע בנפשות למען ניצחונם."[45]

"בעצם אנחנו טוענים כלפי כל אדם מהמלכות הרשעה: אם אתה שייך למלך הרשע – דמך בראשך על כך שאתה מסייע לרוצחים; ואם אתה לא מסייע לו – אתה צריך לסייע לנו (למלכות שלנו), ומותר להרוג אותך כמו שאנחנו הורגים את אנשינו שלנו (כי כולנו בצרה משותפת ובמצב כזה מותר להרוג מעטים כדי להציל את הרבים).

סברא זו מתירה לפגוע בתינוקות ובחפים מפשע גמורים באופן מכוון, אם זה נצרך למלחמה ברשעים."[46]

---

[1] שם, עמוד קסז

[2] שם, עמוד קעא

[3] שם, עמוד קעג

[4] שם, עמוד קעד

[5] שם, עמוד קעד

[6] שם, עמוד קעה

[7] שם, עמוד יח

[8] שם, עמוד לט

[9] שם, עמוד קנו

[10] שם, עמודים קצט-ר

[11] שם, עמוד טז

[12] שם, עמוד פח

[13] שם, עמוד קלז-קלח

[14] שם, עמוד קלח

[15] שם, עמוד קפה

[16] שם, עמוד קפו

[17] שם, עמודים קפו-קפז

[18] שם,  עמוד קצז

[19] שם,  עמוד קצז

[20] שם,  עמוד קצז

[21] שם, עמודים ר-רא

[22] שם, עמוד רטז

[23] שם, עמוד רכז

[24] שם, עמוד אחרון של הספר, הערת שוליים ל"ן

[25] סיכום הספר

[26] שם, עמוד קסד

[27] שם, עמוד קצח

[28] שם, עמוד קצח

[29] שם, עמודים קצח-קצט

[30] שם, עמודים רד-רז

[31] שם, עמוד רז

[32] שם, עמוד רטו

[33] שם, עמוד רכ

[34] שם, הערה מו, עמוד ר"ז

[35] סיכום הספר

[36] שם, עמוד קפד

[37] שם, עמוד קצו

[38] שם, עמודים קצט-ר

[39] שם, עמוד רטז

[40] שם, עמוד רטז

[41] שם, עמוד ריז

[42] שם, עמוד רכ

[43] סיכום הספר

[44] שם, עמוד קפה

[45] שם, עמוד ריב

[46] שם, עמוד רטו