הסתרת הטרור היהודי במשלים מהווה תמיכה בו!

האם אפשר להבין את מי שמגנה? או: משבר החוב של ישראל

יהושע הַס | כ״ב בכסלו ה׳תשע״ב (18/12/2011)

בימים האחרונים התחוללה תחרות – מי יגנה במילים חריפות יותר את הפגיעה בצה"ל, מי יסביר טוב יותר עד כמה זה לא אנחנו. "ארגון טרור", "מעשה שטן", "שנאה", "צריך לירות בהם" – אלו רק חלק מהמילים ששמענו בהקשר הזה. עד כדי כך, שחלק מיוצרי הפסטיבל עצמם  נזעקו לאזן קצת את הגינויים ולתבוע שלא לחצות את הגבול – בלי שיפסיקו לגנות בעצמם, כמובן.

לא האלימות, אלא מי ומתי

מה הביא לפסטיבל המתלהם הזה?  – בודאי לא האלימות.

איך אפשר להיות כל כך בטוחים? מפני שאלימות כלפי אנשי צה"ל, אפילו מצד יהודים, היא לא דבר חדש; כל מי שמכיר את המתרחש בבילעין יודע, שאין שום דבר במה שקרה בהתיישבות אתמול, שאנשי השמאל שם לא עשו כבר קודם, ובדרך כלל יותר מפעם אחת. רק בשבוע שעבר רוססו כתובות צבע על דלתו של משרד דובר צה"ל בגנות הצבא בגלל הרג של ערבי – מישהו שמע על זה? בעוד גי'פ מרוסס בצבע מרמת גלעד כיכב בכל אתרי החדשות. רק לשם ההמחשה, למעלה ממאה חיילים ושוטרים נפצעו בעימותים בבילעין (ראה כאן), ובכל זאת לא ראינו ישיבות חירום ומשפט צבאי.

אז לא האלימות הגוברת היא החידוש כאן. החידוש נובע ממי שנקט בה. לא השמאלנים, שכבר מזמן ידענו שהם עוינים את מדינת ישראל, אלא מתיישבי יו"ש  – אלו שהתרגלנו שהם כל כך נאמנים למדינה, עד כדי כך שאפשר לזרוק אותם מהבית באכזריות, ועדיין הם ימשיכו למלא את היחידות הקרביות בשמחה.

למה באמת זה כל כך משמעותי?

משבר החוב המקומי

כדי להבין מה כל כך מקפיץ את כולם, ניעזר במשל אקטואלי – משבר חוב. נניח שיש מפעל גדול, בבעלות שותפים רבים, שנקלע לקשיים. לסגור את המפעל לא בא בחשבון – ממה יתפרנסו העובדים וגם הבעלים? על כן נקטו הבעלים בשיטה הידועה, ולוו כספים מכל הבא ליד, עד שיבואו ימים טובים יותר. אלא שהמשבר הכלכלי הקודם התחלף במשבר הכלכלי הבא, וימים טובים יותר פשוט לא באו.

יום אחד קם אחד השותפים והכריז: עד כאן. אני לא מוכן יותר להיכנס להלוואות ולחובות. עלינו לפתור את הבעיה בכלים שבידינו. מיד, כמובן, חלה התקוממות רבתי בקרב שאר השותפים. "אתה עוכר את כולנו", טענו. "אתה מוביל את השותפות לפשיטת רגל ולפירוק!" מנגד, עומד השותף הבודד על שלו: בהלוואות נוספות לא נפתור את הבעיה. אני מאמין בעסק המשותף, וגם אם תבוא תקופת מיתון – סוף סוף נגיע אל המטרה. ואפילו נפשוט את הרגל – עדיף לעשות זאת כעת, מאשר עם חובות כפולים ומכופלים.

ההלוואות של מדינת ישראל

והנמשל? – מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינת הלאום של העם היהודי. זו לא ההמצאה שלנו, זה כתוב במגילת העצמאות. כך לפחות חשב הציבור. אבל מנהלי המדינה התקשו לממש את ההחלטה הזו, ואולי מלכתחילה לא התכוונו לכך באופן מלא. בשנים האחרונות הולך המצב ומידרדר, והמדינה "צוברת חובות" ומתרחקת מיעודה עוד ועוד.

כך אוסרת המדינה ומוסדותיה – כולל בתי המשפט – על מי שמעדיף להעסיק יהודים מלעשות זאת, כך אוסרת המדינה לקיים ישוב המוגדר יהודי ומחייבת לקלוט ערבי לכל ישוב שירצה, כך היא מונעת מבית ספר לקיים לימודים ליהודים בלבד (אלא אם הוא דתי). כך המשטרה בגליל מורכבת ברובה משוטרים ערבים, כך הפרוטקשן בנגב הפך לעובדת חיים, עד שגם חברות ממשלתיות משלמות אותו. התקיים בנו הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה".

כך מאפשרת המדינה לאלפי מסתננים מדי חודש להקלט בארץ, בקלות בלתי נסבלת, והופכת את בירת העסקים שלה, שפעם קראו לה העיר העברית הראשונה, לעיר שבחצי ממנה מתגורר רק מיעוט יהודי – או שעוד מעט זה יהיה כך. כך מסרבת המדינה להכריז על בעלותה על ארץ ישראל, בפרט מעבר לקו הירוק, ומשחקת פעם אחר פעם לידי הערבים בהצגת עמדות מגומגמות ואף שליליות בנושא הזה. כך מסרבת המדינה לפעול בתקיפות נגד אוכלוסיה עוינת, ומעדיפה לסכן חיי חיילים שלנו במקום לפעול בנחרצות נגד אויבים. כך מסרבת המדינה להגדיר עצמה בחוק כמדינת הלאום של העם היהודי.

השותף שאומר די

אפשר היה להמשיך כך עוד ועוד. אבל כאן קם אחד השותפים ואומר: עד כאן. אני לא מוכן ללוות יותר.

אני לא מוכן שתמשיכו ותגדירו את ההתיישבות היהודית ביו"ש כבלתי חוקית. אני לא מוכן שתפעילו את צה"ל, שהיה אמור להיות הצבא שלנו, של כולנו – נגד יהודים. אני לא מוכן שממטרות פוליטיות ופסולות תהרסו בתים ותגרשו משפחות. עד כאן. השותף הזה הוא ציבור רחב מקרב המתיישבים, שלא מוכן לגנות.

כי מי שמגנה נותן גב לצה"ל להמשיך להרוס, כמו בסוף השבוע ביצהר; להמשיך לכרסם בבסיס הזכות היהודית על ארץ ישראל. כדי להשיג שקט פוליטי זמני, עושים מעשים שמהווים הודאה בפועל כאילו שהארץ לא שלנו. בדיוק כמו אותו לווה שממשיך ללוות, בלי לשאול את עצמו כמה זה יעלה לו בעתיד.

אז קמים אנשים ואומרים: לא מוכנים לגבות את זה, ולא מוכנים לגנות את מי שפועל נגד זה. וזה מפחיד, שקם מישהו כזה, זה מאד מפחיד. כי המציאות באמת מאד מפחידה. כי ההתפרקות של המדינה מכל נכסי העם היהודי מעוררת חלחלה, ואולי עדיף לא להסתכל בראי.

זה כבר לא עמונה, זה לא איבוד עשתונות מקומי. זה כבר איבוד אמון מלא, כללי, זו הבנה של ציבור מאד רחב שאין מה לעשות, האחריות עוברת אליו. הוא חייב להיות מאד נחוש ולמנוע את המשך ההתפרקות.

זה לא "אנחנו"? זה לא "הנורמלים"?

לכן חשוב כל כך לאנשים רבים לא רק לגנות, אלא לעשות זאת דווקא בחריפות יתירה. כדי לעצום עיניים חזק, כדי שאף אחד לא יגיד שזה אנחנו, שאף אחד לא יגיד שזה ציבור נורמטיבי.

הדתיים הלאומיים זועקים בקול: זה לא אנחנו. זה פרובוקטורים (כצל'ה), זה לא מיש"ע (גרשון מסיקה), מעשה שטן (הרב דרוקמן).

והפוליטיקאים זועקים בקול: זה לא ה"נורמליים". זה לא הציבור היהודי הנורמטיבי, שהצביע לנו, שעליו אנו נשענים.

אבל האמת היא אחרת. לשווא תחפשו ארגון טרור, לשווא תבקשו נוער סהרורי. לא תמצאו אותם, כי לא אלו הם. אלו אנשים טובים, "מלח הארץ" – כמו שאהבו לקרוא להם בגירוש, כשעוד היו צייתנים. לשווא תגידו שכולם נגד וכולם מגנים. לא כולם מוכנים להמשיך לשתוק, להמשיך ללוות בלי חשבון.

מבינים אתכם אך לא מסכימים

אנחנו מבינים את מי שמגנה. אנחנו מבינים את הפחד מלהודות בקריסה של המדינה היהודית. האמת, גם אנחנו מפחדים. אבל אנחנו בשום אופן לא מוכנים להשתתף בגינוי. כי אנחנו מזהים כאן תגובה, שהיא כמעט הכרחית, למצב האבסורדי שנוצר על ידי המדינה, שמקבלת גיבוי למעשיה על ידי הגינויים.

הבעיה שבתוכה אנחנו נמצאים, היא של כולנו – כל השותפים במפעל הזה שנקרא: עם ישראל השב לארצו, כולנו באותה סירה, כולנו באותה בעיה.

אבל להרוג את השליח שמביא את הבשורה, או ליתר דיוק – מי שהציף את הבעיה, זה לא פתרון. זה גם לא ידחה את הצרות. הדרך היחידה להתקדם היא להודות שהוצפה כאן בעיה אמיתית, להישיר אליה מבט, ולהתחיל להתמודד. לחזור לצעוד בדרך המובילה למדינה יהודית – זוהי המשימה של כולנו בימים האלו.

שיהיה לכולנו בהצלחה.

וזה מה שכותב לו בתגובה בחור אמיץ בשם אריאל- חשוב! תקראו!!

תסתיר את הטרור היהודי במשלים, ואת התמיכה שלך בו ב"חוסר גינוי", ועדיין, הטרור הוא אותו טרור והתמיכה היא אותה תמיכה.

מסכנה היהדות, שבשמה אתה מתרץ את גזענותך. אותה הגזענות בשבילה אתה מוכן לקרוע את עצמך ואת תומכיך ממדינת ישראל.

ועוד יותר מסכן אתה, שפתאום היחיים שלא אומרים לך "רוצה ללכת? יופי! לך! את העול שלך נמאס לנו כבר לסחוב" הם אותם התומכים בפלורליזם ובסובלנות, שאתה כה נהנה ללכלך עליהם ועל יהדותם.

איפה היהדות באיבוד עצמי לדעת בגלל שעלי אדמה חסרי תועלת? היכן הציונות בשנאת הערבים ובאפלייתם? איפה האנושיות בפניה לטרור ואלימות, מרגע שההשפעה הדמוקרטית לא צלחה?

"מלח הארץ" שלך רעיל. נאמנותו רעילה, והוא הופך את עורו ומתחיל אינתיפאדה כאשר האידאולוגיה המשיחית שלו לא מתקבלת על ידי האדם המודרני. את המלח הזה, אדוני, אתה יכול לנסות ולרסן, או לנסות ולשלהב, אך דע לך כי השלהבות יכלו אותו עד תום, ולא ישאר בו עוד רודף שלום ועוד אוהב את הבריות, ולו אחד.

קישור לכתבה באתר הקול היהודי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: