הבעיה בערב עיון על תורת המלך\ דברים בבלוגו וורדפרס

הבעייה בערב עיון על תורת המלך\דברים בבלוגו

הבעייה בערב העיון על תורת המלך איננה העובדה שדברים כאלה נאמרו באוניברסיטה. אני בעד חופש הביטוי, ואני חושב שטוב שכל דיעה תישמע, ובאופן כללי אני גם חושב שצריכה להיות לגיטימציה להביע דיעות גזעניות (כי האלטרנטיבה היא שהמביעים אותן אינם מרשים אפילו לעצמם להכיר בזה שדיעותיהם גזעניות), ואם יש נכונות לחילופי-דברים ולשיח, אז אני בכלל בעד. הייתי בעד שאחמדניג'אד ינאם באונ' קולומביה, וכתבתי בכל בלוג ובכל פורום אפשרי שלא צריך להתנגד לעצם קיום האירוע, ותהיה זו גזענות מצדי לחשוב שרק לפרסים מותר להיות הומופובים, גזענים, תומכים בהרג חפים מפשע ואילו לבני-עמי אסור. על-כן, אין לי שום התנגדות לעצם הזמנת הרב ישראל אריאל לדבר באוניברסיטה העברית.

היכן בכל זאת הבעייה? שדיון אקדמי על דברי-הבל הוא השחתת-זמן מיותרת (ואם תרצו, אפילו אומר ביטול תורה). זאת המצאה שלמען האמת אינני יודע אם קיימת מחוץ לגבולות המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. בארצות-הברית, למשל, פועלת כת פדופילית שטוענת שהפדופיליה היא מצוות האל, ונוטלת את השראתה מבן האל שהרבה לדבר על אהבה – אם ילדים מדברים על אהבה, כנראה שזו מצוות האל. לכת הזו מתייחסים באקדמיה: חוקרי כתות, סוציולוגים של הדת, פילוסופים של הדת שמתעניינים בשאלה כמו מה מגדיר דת חדשה, או מה הן גבולות חופש-הדת. אבל איש לא יערוך ערב עיון שבו יזמינו חוקר של הברית החדשה להתדיין עם אנשי הכת עם לפרשנותם את כתבי הברית החדשה יש או אין תוקף. דיון כזה, לו היה מתקיים, היה טיפשי ועקר, שלא היה מלמד דבר, לא את המתדיינים ולא את הקהל.

כיוצא בזה בריאת העולם לעומת המפץ הגדול והאבולוציה. הויכוח על הגישות השונות לתולדות כוכבנו והציוויליזציה שהתפתחה בו ידוע, ומתקיים באקדמיה מבחינת שאלות חינוכיות ופוליטיות: האם מדובר בהגבלת חופש ביטוי אם משמיעים רק עמדה אחת, האם מדובר בכפייה דתית אם משמיעים רק עמדה אחת, וכולי וכולי. הויכוח הזה מתקיים בארצות-הברית, אבל בעיקר במחלקות לממשל ומדע המדינה. לא מתקיימים כנסים שבהם מזמינים כמרים ורבנים לצד אסטרונומים וביולוגים כדי שיתדיינו על תקפות דארווין. דיון כזה, לו התקיים, היה טיפשי ועקר, שלא היה מלמד דבר, לא את המתדיינים ולא את הקהל.

לכן, בעיניי ברור שכאשר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית (ואיתו עוד מרצה בכירה בחוג) ניגשים לערב-שיח שידון ב"תורת המלך", מדובר בראש ובראשונה בהשחתת-זמן אקדמית (שמצריכה אפילו התערבות מנהלתית, כי אם פרופ' רוזנק ופרופ' אליאור הכינו את דברי התגובה שלהם בזמן שהם היו אמורים לחקור, ודאי שהמוסד זכאי לשיפוי, כפי שהיה עם פרופ' לנדו). אבל מעבר להשחתת-זמן ישנו גם היבט סמלי שפירושו השפלת מעמד האוניברסיטה בכלל והחוג בפרט וגרירתם לביבים דיסקורסיביים נמוכים ביותר. איש מדע איננו יושב עם ינוקא בן שלוש או עם אנאלפבית כדי ללבן סוגיות במחקרו.

לבל אישמע סנוב ללא סיבה עליי להבהיר דבר-מה: אינני אומר שאיש-המדע תמיד עליון על האנאלפבית. אם הדיון הוא פוליטי, ולא מדעי, הרי שהם שווים (כך טענתי ביחס לכלכלה ובטחון, כשתי דוגמאות מרכזיות). ודאי שבכל שאר תחומי החיים (למשל, מי יעלה קודם לאוטובוס, או מי יזכה קודם בתרופה מצילת-חיים) הם שווים. אבל בתחום מקצועי, צריך להכיר באי-השוויון. גם כשאשא בתואר דוקטור לא איעלב אם לא יזמינו אותי לפאנל שעוסק בתרופה לסרטן (ואם יזמינו, אסרב לבוא). שמעתי פעם מרצה למקרא שסיפר שהזמינו אותו לשאת דברים באיזה אירוע, וברגע האחרון בשל אילוץ טכני, המגיב שנועד לו הוכרח לבטל, והביאו מישהו אחר: מרצה במדעי-הרוח שיש לו חיבה כלשהי למקרא, אך לא היו לו שום כלים להגיב להרצאת המומחה. והמומחה אמר לי שמוטב היה לבטל את הערב. ומתוך כלל הדוגמאות האלה אני מקווה שיובן שהתעקשות של מרצים לדון עם עמיתיהם לתחום איננה סנוביזם אלא הכרה בכובד המשימה הכרוכה במקצועם. ולפני שאמשיך אספר שכתב-עת כלשהו שלח לי ספר לביקורת, וציינו שאם אין לי דברים טובים לכתוב עליו, שלא אכתוב. אין להם עניין בפרסום דיעה שהיא כולה שלילית, ובכך לתת התייחסות לספר שכל מילה נוספת עליו מיותרת. רק אם הוא ספר ראוי עליי לכתוב עליו ביקורת, וכמובן שאז ציפו ממני לציין גם ביקורת שלילית, כי מעטים הספרים הראויים שהינם נטולי-פגמים ובוודאי שהדבר נכון בספרי עיון.

אך פרופ' רוזנק ופרופ' אליאור עשו את ההיפך הגמור: הם ניגשו לספרו של ישראל אריאל כאילו שיש בו משהו שראוי להקדיש לו ערב, כאילו שהוא ראוי לפולמוס. ומה אמר עליו פרופ' רוזנק?

זה ספר גרוע מבחינת דרכי החשיבה ההלכתית שלו, הוא רע לישראליות והוא רע לציונות. אבל הוא ספר שמחובתו של החוג למחשבת ישראל ושל התחום לעסוק בו

אין שום חובה לעסוק בספרים גרועים. אני בטוח שאם אבקר עכשיו בחנות ספרי הלכה בירושלים אמצא עשרות ספרים שוליים (לאו דווקא גרועים) שלא עסקו בהם, וגם עשרות ספרים ראויים שאין איש עובד עליהם כרגע. אדם אין לו זמן לכל, כזכור, ועליו לברור במה יש לעסוק וממה להרפות.

החובה שפרופ' רוזנק מדבר עליה היא אחת משתיים ואולי שתיהן גם יחד: ראשית, חובת הסנסציוניות. בימים כתיקונם אין ראש החוג למחשבת ישראל מתראיין ל"הארץ", ועד שמישהו עושה סרט על חוג במכון למדעי היהדות, הסרט עוסק בחוג לתלמוד ולא בחוג למחשבת כאילו שם אין תככים, מזימות וקנאת אבות בבנים. אבל אם עורכים ערב עיון על ספר מזוהם "גרוע" ו"רע", חזקה על שמאלני "הארץ" שייזכרו בחוג למחשבת ישראל ויבואו לראיין. גם מחלקת הדוברות של האוניברסיטה תשמח להראות שאין בהר הצופים מגדל שן הנישא אל-על, אלא בתוך עמה יושבת האוניברסיטה.

אוי לנו מירידה כזו אל העם. יש נושאים רבים ותכנים רבים שמעידים כי האוניברסיטה מעורבת בחיי הציבור, ואין צורך להתפלש דווקא בהבלים הללו בשביל להדגים זאת.

אלא אם מדובר בחובה השנייה. מספרים על גרשום שלום שהתנגד להקמת סטודיו לאמנות בקמפוס האוניברסיטה, והוא טען שאם ידחו את דעתו, הוא ידרוש להקים מעבדה לדמונולוגיה מעשית. שלום ידע היטב את מה שרוזנק לעולם לא ילמד: שהאוניברסיטה היא מוסד מחקר, הלומד את המציאות, ואין היא אמורה לייצר הכשרה מעשית. היא מייצרת ידע. כיום העמדה הזו היא כמעט אנכרוניסטית, כי האקדמיה השתלטה כמעט על כל סוג של הכשרה מקצועית שקיימת. ואני עודני מתנגד לה: אין האוניברסיטה צריכה להיות אחראית להכשיר עורכי-דין, סופרים ומשוררים, יוצרי קולנוע ושחקנים, ואפילו רופאים. אם הייתה האקדמיה (ולא רק בארץ, כמובן) משכילה להרפות מאחיזתה בתחומים אלה, היא הייתה מצליחה להשתחרר מכל אותם גורמים המעכבים את צמיחתה, והופכים את החוויה האקדמית ל"ארבע שנים של הכשרה סמלית ברובה, שבעקביות הופכת יקרה יותר ומאבדת מהשפעתה", כפי שהיטיב להגדיר זאת (פרופ') אנתוני גרפטון.

וכאן המקום לגילוי נאות: לי היה ויכוח גדול עם פרופ' רוזנק לפני שנים, כאשר הוא התעקש שתוכנית המצטיינים בלימודי יהדות באוניברסיטה העברית צריכה לקיים "שבת". אתם יודעים למה דתיים מתכוונים כשהם אומרים "תבוא אלינו לשבת". זאת הזמנה עם מטלה בצידה. למרות שהודעתי כמה פעמים שאינני חושב שהכשרה בלימודי יהדות באוניברסיטה העברית יכולה או צריכה להכריח אותי לחוות שבת אורתודוקסית דווקא, כבר התחילו לספור אותי כדי לוודא שיש מניין. הרי הוזמנתי לשבת, אז ברור שאהיה בבית-הכנסת. לא באתי, ומהמון סיבות שאין צורך לפרט אותן כאן, גם מצאתי עצמי מחוץ לתוכנית. אולי הייתי תלמיד טוב, אך לא התאמתי לתוכנית של מצטיינים ביהדות, משום שהצטיינות כזו, כמסתבר, היא רק לאלה שהלימוד שלהם כולל פרקטיקה אורתודוקסית.

וזוהי בדיוק אותה איוולת שפרופ' רוזנק (ופרופ' אליאור, לצערי) נתנו לה יד באותו ערב. כשחוקר הלכה טוען שהספר מנותק מהשיח של המערכות המוסריות הוא משקף אי-הבנה חמורה באשר לאופי ההלכה. המוסר האנושי השתנה (וממשיך להשתנות) לאורך ההיסטוריה. עונש מוות עודנו פרקטיקה מקובלת במדינות רבות, כשבאחרות הוא נתפס כפגיעה מוסרית. הפללה של יחסים הומוסקסואליים הייתה קיימת ברוב מדינות המערב (המתקדמות) ברוב המאה הקודמת. בכמה מדינות אירופה נשים לא נהנו מזכות הצבעה עד לא-מזמן. כך שאיסור ההלכה על הומוסקסואליות היה נתפס כמוסרי ביותר לפני חמישים שנה, ואילו היום מעורר מתח של דת מול מציאות בקהילות יהודיות רבות. כיום ישנה נטייה להצהרות בעד שוויון מגדרי (גם אם השוויון עצמו טרם הושג, למרבה הצער), אך ההלכה ממשיכה להפלות ולהבדיל בין גברים לנשים בעשרות אם לא מאות מצוות. במילים אחרות, במערכת המוסר שאני חי בה, אינני מכיר פוסק הלכה אורתודוקסי אחד שאיננו טועה מבחינה מוסרית (ומסתמא מבחינות אונתולגיות ואפיסטמולוגיות). אבל אינני קורא לזה "הלכה גרועה" – זו הלכה.

תפקידו של חוקר ההלכה האקדמי הוא לבחון אותה, ללמוד אותה, ולתאר את השתלשלותה. אין זה מתפקידו לפנות לרב ולהסביר לו מדוע הוא שגה, מדוע ספרו "עונה לבעיות אמיתיות של אתיקה במהלך המלחמה, אבל לא נותן תשובות אמת". אני יודע שיהיה קשה לרוב הקהל שהיה בערב להבחין בזה, כי פרופ' רוזנק בקיא בהלכה ושומר-מצוות. אבל לסבר את האוזן, עלינו לזכור שיש בארצות-הברית ובאירופה חוקרי תלמוד והלכה שאינם יהודים; ושיש באוניברסיטה העברית חוקרי איסלם שאינם מוסלמים. האם מישהו רוצה שחוקר יהודי מהאוניברסיטה העברית יזמין פוסק מוסלמי כלשהו כדי להסביר לו ש"תשובותיו אינן תשובות אמת"? האם מישהו היה מרגיש בנוח עם חוקר גרמני קתולי שהיה מסביר לרב אריאל מדוע הבנתו בדרכי החשיבה ההלכתית הן גרועות?

בסופו של דבר, ההלכה מתקיימת על בסיס שקרי. היא טוענת שהיא חוק אחד ובלתי-משתנה המבטא את רצון האל כפי שזה ניתן בהר סיני. זהו שקר. לא היה אירוע היסטורי שבו ניתנה תורה בהר סיני, וההלכה איננה בלתי-משתנה. ההלכה הפסוקה טענה שהציונות היא חטא, עד שבאו פוסקי-הלכה חדשים והכשירו את הציונות. וכעת יש פוסק הלכה שקבע דברים מסויימים בהלכות הריגת גוי. בעוד עשרים, חמישים או מאה שנה, אפשר יהיה לדעת אם דבריו התקבלו כהלכה פסוקה, או שרבנים אחרים נתנו תשובות אחרות והן התקבלו במקום דברי הרב אריאל. אך אם רבנים אחרים מהססים לעשות זאת, אין זה מתפקידה של האקדמיה לתפוס את מקומם. הפרופסור יכול לתאר כיצד הגענו לנקודה הזו, או מה משמעות החידושים ההלכתיים הללו, אבל הנסיון להתערב בעיצוב ההלכה איננו מעניינו של החוג למחשבת ישראל, ומוטב היה לו פרופ' רוזנק היה עושה זאת בשטיבל שלו, ולא באצטלת המומחה. לי, כחוקר יהדות, יש דיעות על ההלכה, אבל אינני מנסה כוחי בפסיקתה.

נחמה פורתא מצאתי בכך שכלל החוג למחשבת ישראל מבין טוב יותר את שליחותו מראשו, ועל כן הוחלט "שאין לו [לאירוע] חסות של החוג למחשבת ישראל וכל חבר בחוג שישתתף בו עושה זאת כאדם פרטי ולא כחבר בחוג או כראש החוג". מוטב היה לו הצהרה זו הייתה נמנעת מנקיטת עמדה פוליטית כלפי הספר, והייתה דבקה בערך המדעי והמחקרי של הערב, ששאף לאפס (שאיפה נאה, בהתחשב בנסיבות).

http://amihay.wordpress.com/2011/12/14/torahking/

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: