מדמוקרטיה לתיאוקרטיה – או מה בין רבנים לפרופסורים

משה נגבי |

פעמיים חוללה התבטאות רבנים מהציונות הדתית סערה תקשורתית בחודש האחרון – פעם אחת כאשר הזדהו עם סירובו של עמיתם דב ליאור להתייצב לחקירה במשטרה על תמיכתו בפירסום הגזעני "תורת המלך"; פעם שנייה באיגרת הגיבוי, העידוד והתמיכה ששלחו לאנס הסדרתי משה קצב.

יש מכנה משותף מטריד ואפילו מפחיד לשתי הפרשיות הללו – הן המחישו בעליל את טשטושו, ואולי חלילה מחיקתו, של הקו האדום שהפריד עד כה בין הציונות הדתית לחרדים. מתברר שכיום גם כמה ממורי ההלכה של הציונות הדתית – כמו "גדולי הדור" החרדיים – מתנכרים לסמכות רשויות המדינה, שוללים את הלגיטימיות של בתי המשפט שלה, ומגבים את מי שקורא תגר על חוקיה.

זה בוודאי מחייב חשבון נפש נוקב בציונות הדתית. הרי היו ימים – והם לא כל כך רחוקים – שבהם ראשי הציונות הדתית התהדרו בכך, שהם ורבניהם, בניגוד לחרדים ואדמו"ריהם, מחוייבים בכבוד המדינה ובציות לחוקיה ולערכאותיה. הם אכן שאפו שצביון המדינה וחוקיה ישקפו ככל האפשר את תפיסתם הדתית, אך בשום אופן לא התנו את הציות להם בהגשמת השאיפה הזאת, ולא דגלו בהצבת ההלכה מעל החוק ומעל החלטות רשויות המדינה. יתרה מזאת – ראשי הציונים-דתיים עצמם לא הסכימו שההלכה, או רבנים המדברים-בשמה, יכתיבו את מהלכיהם והחלטותיהם בענייני המדינה. בשעתו הם אף הרחיקו את אחד מחברי סיעתם משום שקבע את דרך הצבעתו בכנסת, על פי פסק הלכה רבני ולא על פי הכרעת הרוב במוסדות הנבחרים של המפד"ל. כלומר – בניגוד לחרדים – הדתיים הציוניים צידדו בציות לדעת הרוב ולא לדעת הרב, בדמוקרטיה ולא בתיאוקרטיה.

כעת יש ביניהם הדורשים להציב את דעת הרב (ובלשונם "דעת תורה"), לא רק מעל דעת הרוב אלא מעל החוק וצווי בית המשפט. זו הרי משמעותה החמורה של ההצעה להעניק חסינות משפטית גורפת להתבטאויות של רבנים בנושאי הלכה. בהצעה זו טמונה סכנה קיומית, שכן הסתה של כוהני דת, המתיימרים לבטא את רצון האל, כבר הוכיחה עצמה – הן בעולם והן אצלנו – כממארת ביותר.

ואכן הן ההגיון והן הנסיון המר לימדונו שכאשר רב קנאי, כמוהו ככומר או כקאדי פאנאטי, מתיימר להטיף לאלימות בשם יישות אלוהית, או לפרש את רצונה, ההסתברות שהמאמינים יממשו את הטפתו הלכה למעשה היא גבוהה ביותר. כפי שאמר יגאל עמיר בחקירתו, "ללא פסק הלכה או דין רודף שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם הייתי מתקשה לרצוח".

קנאי הימין מרבים להתלונן על שהרשויות מפלות את רבניהם לרעה לעומת פרופסורים באקדמיה. איגרת התמיכה במשה קצב היא הזדמנות מצוינת להצביע על הבדלים מהותיים בין שתי הקבוצות הללו. בניגוד לאותם רבנים שהתבטאו לטובת איש השררה שהתעמר בעובדות לשכתו, וניצל אותן מינית, לא נמצא אפילו פרופסור אחד שסינגר על המרצה פרופ' אייל בן ארי, שנחשד שניצל את מעמדו לקיום מגעים אינטימיים עם הדוקטורנטיות שלו. אגב, גם לא נמצא איש באקדמיה (לרבות הוא עצמו) שהתרעם על שמזמינים פרופסור נכבד לחקירה במשטרה כאחד האדם. יתרה מזאת: גם לאחר שרשויות החוק של המדינה החליטו לסגור את התיק הפלילי נגד פרופ' בן ארי בגלל התיישנות, לא מיהרו עמיתיו לאמצו לחיקם אלא להפך – התעקשו לשפוט אותו בעצמם ולהשעותו לשנתיים בגלל התנהגות שאיננה הולמת. כלומר הם גרסו שמעמדו הרם לא רק איננו מקנה לו חסינות או פריבילגיות, אלא דווקא מחייב לנהוג בו ביתר חומרה. לעומתם הרבנים שהביעו תמיכה במשה קצב, הוכיחו שליבם גס לא רק בחוק אלא גם במוסר, בשוויון בין בני האדם, ובכבוד האשה וחירותה. גם מהסיבה הזאת, מגמתם ומגמת חסידיהם לדרדר אותנו מדמוקרטיה לתיאוקרטיה צריכה להחרידנו.

http://www.iba.org.il/bet/?entity=715277&type=285

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: