איתמר הנדלמן סמית | לכבוש את לב החרדים

 

'' בשבוע שעבר הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה, המבקשת להעניק חסינות לרבנים מפני העמדה לדין פלילי. ההצעה, המכונה "חוק דב ליאור", נולדה על פס הייצור הלאומני-הפונדמנטליסטי של חבר הכנסת מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי) והיא מבקשת בעצם להגן על רבנים מסוגו של ליאור, הרב של קרית ארבע, שכתב הסכמה לספר "תורת המלך", המעודד רציחת גויים, או של שמואל אליהו, הרב של צפת, יוזם "מכתב הרבנים" הקורא לא למכור או להשכיר דירות לערבים.

הנקודה המדאיגה ביותר בהצעת החוק היא, שבנוסף למי שהציבור כבר הורגל להצעות חוק כאלה מצדם – ציפי חוטובלי מהליכוד, או אורי אריאל ויעקב כץ מהאיחוד הלאומי – חתומים עליה גם הח"כים החרדים ישראל אייכלר ומשה גפני, נציגי "יהדות התורה". העובדה שנציגי החרדים בכנסת הולכים יד ביד עם הימין הקיצוני-הכהניסטי של בן ארי צריכה להדליק בציבור החילוני נורה אדומה.

היהדות החרדית החזיקה באופן מסורתי בגישה שלילית כלפי המדינה והאידיאולוגיה הציונית. הניח את התשתית המחשבתית לתפישה זו האדמו"ר יואל טייטלבוים מסאטמר, שבספרו "ויואל משה" (1961) ניסח את אחד הטקסטים האנטי-ציוניים החריפים ביותר שנכתבו אי פעם. רבים ממנהיגי הציבור החרדי האשכנזי, הן החסידי והן הליטאי, שאבו השראה מתפישתו הרדיקלית של האדמו"ר מסאטמר. ברם, פרט לביטויים קיצוניים כאלה של אנשי "העדה החרדית" או נטורי קרתא, המיינסטרים החרדי בישראל התייחס למדינה הציונית כאל עובדה שיש להתמודד אתה באופן פרגמטי, במובן של "לקחת ממנה מה שאפשר".

המנהיגים הגדולים של הציבור החרדי היו (ורובם עדיין) "יונים" בהשקפת עולמם המדינית. המנהיג החרדי החשוב הרב שך התנגד למפעל ההתנחלויות, לחוק ירושלים וחוק רמת הגולן, תמך בעיקרון של "שטחים תמורת שלום" ובהסכמי השלום עם מצרים וירדן. גם הרב עובדיה יוסף התחנך על אותם עקרונות.

איך קורה אפוא, שנציגי הציבור החרדי בכנסת תומכים ב"חוק דב ליאור"? הרי הרבנים הדתיים הלאומיים ממילא אינם נחשבים בעולם החרדי. למה לא קם אצל החרדים קול זעקה על עצם פרסום דבר תועבה כ"תורת המלך"? למה אין חרם חרדי נגד רבנים החתומים על אותו מכתב גזעני?

אמנם הרב אלישיב והרב שטיינמן, מנהיגי הציבור החרדי, יצאו בפומבי נגד תופעות אלו. אבל איפה קולו של הציבור הסר למרותם? ואיך קרה, שהציבור הזה נעשה הרבה יותר ימני ממנהיגיו?

תהליכים אלה אינם מובנים מאליהם. החבירה של ש"ס וחב"ד לליכוד בבחירות 1996 וההליכה האוטומטית שלהם עם הימין מאז לא היו אמורות להשפיע על הציבור החרדי הכללי. הספרדים הם פחות מ-20% מהחרדים, וחב"ד נודו בציבור הליטאי במשך שנים. גם רוב החסידים אינם חולקים את משנתם הפוליטית. אם כך, איך בכל זאת נעשים החרדים ללאומנים?

הרב שך למרות עמדותיו היוניות סלד מהשמאל ומאורח החיים שהוא מייצג. שך וממשיכי דרכו תקפו את השמאל והציגו אותו כאבי הטומאה החילונית, אויב הדת. בעשותם זאת יצרו המנהיגים התורניים את הריחוק הבלתי ניתן לגישור בין תפישתם המדינית האישית לבין התפישה הפוליטית של צאן מרעיתם. שלילת הקודקס החילוני וההתנהגות החברתית של השמאל הביאה בסופו של דבר לשלילת העמדות המדיניות שלו.

יש גם סיבות אחרות, טריוויאליות יותר, כמו תהליך ה"ישראליזציה" הכללי שהחברה החרדית עוברת מתוקף היום יום הישראלי התובעני והמצוקה הכלכלית. כך או כך, הנתונים מדאיגים. הציבור החרדי גדל באופן חסר תקדים, והוא יהיה בעל משקל משמעותי בעתיד הדמוגרפיה היהודית במדינת ישראל. אפשר עדיין למנוע את היגררות הציבור הזה אחרי גל הימין הגזעני השוטף את הארץ. אפשר עדיין לבתק את בריתו הנרקמת עם הימין הלאומני-הקיצוני. זהו מבחנו של השמאל: לחפש את הדרך ללב השבט הדחוי הזה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1217251.html ''

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: