מכתב שכתבה עליזה רוזן, פסיכותרפיסטית.

שלום חברים!

בשבועיים האחרונים ביליתי ביום עיון בנושא 'הלא מודע החברתי' של המכון לאנליזה קבוצתית ובהרצאה מרתקת של פרופ' ביאטריס פריאל על  'פסיכואנליזה בתוך הקשר:

תרבות, חברה וחדר הטיפול' של מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו.

 

בין לבין השתתפתי גם במפגש אינטימי ומרגש בין מטפלים יהודים וערבים שיזמו גלית בן אמיתי וטלי רסנר מועד האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, מתוך רצון וכוונה  ליצור שיתופי פעולה מקצועיים שמאירים אור חדש של תקווה להידברות בנינו ובין תושבים וחברים למקצוע שחיים לצידנו עם הרבה פחות זכויות ואפשרויות.

 

בעקבות המפגש, מבקשת לשתף בתובנות ובלמידה בנושאים הנ"ל,  שיתנו אולי נקודת מבט נוספת למה לדעתי עלינו להגיב ולהשמיע את קולנו ולא להשאר בעמדה פסיכואנליטית 'ניטראלית ומנוכרת' מחוץ  למתרחש בחברה.

 

מקווה שתמצאו דברים אלו רלוונטים לנושא החשוב:

 

האם על האגודה כגוף מקצועי א- פוליטי להגיב או לא.

 

 

 

שלושת הארועים קורים במקרה או לא על רקע החוקים הגזעניים שעומדים לקריאה בכנסת.

 

במפגש שמענו את התרגשותם של חברנו הערבים מעצם ההזמנה למפגש כזה.  בפעם הראשונה בחייהם המקצועיים הם הוזמנו למפגש אינטימי של הכרות והחלפת דיעות ותפיסות מקצועיות.

 

למרות שאנחנו אגודה, גוף מקצועי ומאורגן, המפגש היה אינטימי וקטן, סביב שולחן עשיר בביתה היפה של חברתנו טלי רסלר שאירחה את כולנו בנדיבות ובחום. זה איפשר שיחה אישית יותר ויצר חווייה שונה כנראה ממפגשים אירגוניים רבי משתתפים אליהם הם מוזמנים.

 

 

 

 

 

המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית אירח את דר' ארל הופר שחוקר מזה שנים  את השפעות 'הלא מודע החברתי' על הפרט, האירגון והחברה. דר' הופר  מתבסס על הנחות היסוד הבסיסיות ושלושת מנגנוני ההגנה בקבוצה של ביון ומוסיף לתובנות אלו מנגנון הגנה רביעי לו הוא קורא: incohesiveness  – חוסר לכידות –  שאומר שקבוצה גדולה של פרטים בחברה ובאירגונים מתנהלת ומתפצלת לשני קטבים מנוגדים של הגנות לא מודעות:

בקוטב אחד מצב שהוא קורא לו: aggregation  [התקבצות של פרטים שמתעלמים ומתנכרים לקשר בניהם, מצב של 'כל אדם לעצמו' – למשל אנשים שנעמדים מול חלון ראווה בו משדרים משחק כדורגל או ארוע מיוחד. כולם מסתכלים ומתעניינים באותו נושא או אובייקט אך נשארים מנוכרים זה לזה ולא חווים את עצמם כקבוצה].

 

בקוטב השני:   Massificationמהמילה- מסה [מסה/קבוצהגדולה  של פרטים שמאוחדים

ומונעים סביב רעיון או תשוקה אחת – למשל אוהדי קבוצת כדורגל שמאוחדים באהבתם לקבוצתם ומטפחים שנאה יוקדת לקבוצה יריבה, מצב שניתן לראותו גם כ'אנחנו ואתם'].

 

מצב ה'מסיפיקצייה' מאחד את הפרטים באיחוד רגשי ויצרי לא מודע שמוחק את האינדיווידואליות ואת המחשבה האוטונומית ויוצר דפוס של חיקוי המוני משלהב, מנוגד לניכור בקוטב השני.

 

פרופ' פריאל מכנה תופעה של הידבקות רעיונית המונית בשם: 'מגיפה' וטוענת שעצם החיקוי מעיד על סכנה רבה. לטענתה, קבוצות בהן חסרה לכידות, נוטות לבחור במנהיג כריזמטי שישלים את החסר בקבוצה.

 

גם דר' הופר וגם פרופ' פריאל, מתבוננים בחברה בראייה פסיכואנליטית ורואים במנגנוני ההגנה הפרימיטיביים והלא מודעים סימפטומים של עמים/חברות/קבוצות שחוו טראומה או חוות עדיין טראומה מתמשכת.

 

ההשערה של פריאל: טראומה חברתית קולקטיבית, מעוררת  בעיתות סכנה, חרדה פרימיטיבית שמובילה להתפרצויות של אלימות או מעודדת אותה אם בצורה פעילה ואם בהעדר תגובה.

 

בהגדרה של פריאל  'אלימות חברתית קיצונית' היא האלימות המאסיבית של צבא או אירגון, שמכוונת לאוכלוסיה לא צבאית באופן שמבטל הדדיות ומוצא צידוקים ותנאים המצדיקים אלימות וטבח בחפים מפשע.

 

לטענתה: בתנאים חברתיים מסויימים – כל אחד יכול להפוך למחולל ולטובח.

 

 

 

מיתוס 'המגיפה' – מהווה מודל של אינטראקצייה בין חרדות לא מודעות שמובילים לדה-הומניזצייה. זהו משבר חברתי עמוק ומסוכן.

 

'המגיפה' – מציגה משברים חברתיים חמורים שמובילים למשברים בין-אישיים קיצוניים.

 

פחד מקונטמינצייה [הידבקות] מאשר את חיסולו של 'המדביק'. הרחקת 'הטומאה' מורידה אחריות ונותנת רציונליזצייה ולגיטימצייה למעשה טבח, נידוי והדרה. מנגנון 'השעיר לעזעזאל' מופעל והצורך ב'טוהרה' מביא להמצאה שיש 'מזהם' שיש להרחיקו ויורדת האחריות האישית והחברתית כלפי ה'אחר'.

 

בחברה/קבוצה טראומטית, כל 'אחר' מעורר את המנגנון הפרימיטיבי וכל ניסיון לשינוי נחווה כסכנה.  כדי שהבחירה באלימות תתקבל בהיגיון – נבנית רציונליזצייה.

 

ביון,  הצביע על הצורך של קבוצה  ב'שעיר לעזעזאל' שהוא האשם והאחראי לכל חטאת ולכן יש לחסלו. התעלמות וביטול האנושיות של הפרט בתפקיד ה'שעיר לעזעזאל' והרחקת האחריות האישית מדגישים את העיוורון והדה-הומניזצייה.

 

ההחפצה של ה'שעיר לעזעזאל' מובילה ליחסים בין-אישיים פרימיטיביים בהם יחסי כוח מובילים ליחסים פרברטיים.

 

מיתוס 'המגיפה' מדגיש את העיוורון והדה-הומניזצייה בחברה.  במקום ה'שעיר לעזעזאל' נוצרת תופעה של קבוצה המדירה, מנדה וטובחת בקבוצה אחרת  בשם הגיינה חברתית, דתית, לאומית או טוהר הגזע.

 

פריאל בונה את התיאוריה והמיתוס 'מגיפה' דרך שלוש יצירות מונומנטליות:

 

–         אדיפוס המלך – סופוקלס [יון, 428 לפנה"ס]

 

–         הדבר – קאמי [צרפת, 1947]

 

–         על העיוורון – סראמאגו [פורטוגל, 1975]

 

 

 

פריאל רואה במיתוס 'המגיפה' מציאות פנימית ואומרת: "בכל אחד מאיתנו יש את המגיפה בפנים". המגיפה הפנימית היא העדר ההחלטה להתנגד לאלימות חברתית.

 

בד"כ רוע ואכזריות נחשבים שחורים ואפלים, אצל סראמאגו מתעוורים מ'האור הלבן של ההיגיון'. שימוש פרברטי בהיגיון הוא כשאנו פוגעים באחר באופן ישיר או כי לקינו ב'עיוורון חברתי'. זהו 'העיוורון' שאנו בוחרים. זוהי כרוניקה של 'עיוורון לבן'.

לכולנו יש פוטנצייאל לחיות בעיוורון לבן.

 

העיוורון הלבן כשבר מוסרי וכמגיפה מתחיל מהפרט ומתפשט בציבור. יש בידוד והרחקה של כל החולים בעיוורון וגם של הנגועים והחשודים במחלה. הרעיון הוא להגן על 'האוכלוסיה הבריאה' אך ההגנה הופכת לפוגענית, הרסנית, אלימה וכאילו בעלת היגיון. מצאנו צידוק לעיוורון.  זהו עיוורון קיומי, אנו יכולים לראות, אך לא רואים!

 

מיתוס 'המגיפה' מהווה מודל אפשרי להתבוננות על התנהגות חברתית אלימה ודורסנית.

הדה-הומניזצייה מאפשרת להפוך חפים מפשע לקורבנות.

 

 

 

פריאל קוראת להתנגד בכל הכוח לכל אידיאולוגייה חברתית שפוגעת באחר, בחף מפשע.

אחרת כולנו נגועים.

 

אני מוסיפה וטוענת שה'מגיפה' – היא גם ההתכחשות והשתיקה!!

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: