אבירמה גולן | אל הרחוב, עכשיו

בערב חג המולד אחר הצהריים הפתיעה נצרת את עצמה. לאורך הרחוב הראשי, בואכה כיכר המעיין, הצטופפו עשרות אלפי הורים, סבים וסבתות, צעירים וילדים נרגשים שחיכו בקוצר רוח ל"באבא נואל", למלכי המזרח הרכובים על גמלים, לעגלות המקושטות ולנגני חמת החלילים. בקהל לא היה אפשר לתחוב סיכה, נוכחות המשטרה בקושי הורגשה, אבל בכל שררה תחושת ביטחון חגיגית ונעימה.

ואז, כמו עדלאידע נהדרת, החלה תהלוכת חג המולד לעבור בסך. ראשונים צעדו נושאי הדגלים, ובהם דגל המדינה הכחול-לבן. אחריהם פרנסי העיר ואנשי הדת. אשה מוסלמית צעירה ומרשימה צעדה לבדה בין כל הגברים הכבודים האלה: חברת הכנסת חנין זועבי.

עד כאן הכל (כמעט) מובן מאליו, פרט לעובדה אחת קטנה: בתוך הקהל, מעורבבים לבלי הכר עם הנוצרים והמוסלמים, היו המוני יהודים, חילונים מכל השכבות, שבאו להתבשם מאווירת החג. הם מילאו את בתי המלון, המסעדות ובתי הקפה וערכו קניות בשוק, בין ערימות הכיפות הסרוגות והחנוכיות שנחו על המדפים לצד צלבי עץ הזית, קישוטי החג, הכאפיות ומחרוזות התפילה.

טיילי החג זכו לקבלת פנים לבבית וחמה, מתובלת באירוניה דקיקה ("תהלוכת חג המולד היא בכלל בשבילכם", אמרה ידידה נוצרייה. "כל החיים אני פה ומעולם לא הזדמן לי לראות אותה"), והם עצמם החזירו ידידות. איש מהם לא העלה בדעתו לצעוק לעבר זועבי ולו מלה אחת משלל הגידופים המוטחים בה בכנסת, ברחוב היהודי או בסלונים בערבי שבת. אחרי הכל, כאן זועבי היא המארחת, ואילו הם האורחים.

אולי משום כך הם לא נבעתו מדרשת יום השישי הקולנית שבקעה מרמקול גדול מתחת לסככה שהוקמה, כמו להכעיס, למרגלות כנסיית הבשורה (והפעם נשאה דווקא מסר שלום, שהזכיר שכולנו בני אברהם ומשה, והעתירה שבחים על ראש "בנה של מרים"), התפעלו מעצי החג וניהלו שיחות ערות עם בעלי החנויות. כמו אלפי המטיילים שגדשו בסוף השבוע את ואדי ניסנאס בחיפה, הם הצביעו ברגליים בעד חיים משותפים ונגד הגזענות וההסתה הפרועה.

מדובר, אמנם, בתחום צר ואקראי של השיתוף, אבל יש לא מעט מקומות בישראל שבהם הוא מתקיים בהרחבה. הרוב הדומם בקרב אזרחי ישראל הערבים עדיין מקבל, למרות האפליה וההדרה המעמיקות, את החלוקה לרוב ולמיעוט, ובלבד שזכויותיו כמיעוט ימולאו ויורחבו עד לשוויון מוחלט. הרוב הדומם היהודי לא מתלהם. להיפך. הוא אדיש במידה שערורייתית ממש.

כל מי שרואה את המפגש בין שתי האוכלוסיות בחג לא יכול שלא להתקומם על כך שבימים נוראים אלה, אותם יהודים אינם מרגישים צורך דחוף לצאת לרחובות, למחות ולזעוק ולהפר את השתיקה, או שמא את ההשתקה, שמובילה קבוצת המתקרנפים הגדולה המכנה את עצמה "המרכז".

הגיעה השעה שיהודים וערבים ייצאו ביחד אל הרחוב. אבל היהודים חייבים להוביל. ראשית, כי הפגנות ערביות נגמרות לא פעם בטרגדיה (ע"ע אוקטובר 2000); שנית, כי ההסתה נגד הערבים אינה סתם "רוח רעה", אלא מהלך מכוון של פוליטיקאים העושים שימוש נבזי בפחדים אפלים, והשתיקה מסייעת בידם.

כל מי שזהות המדינה הזאת חשובה לו, אינו יכול עוד לעמוד מנגד כשקבוצה קיצונית מכתיבה באין מפריע את ערכיה המעוותים והופכת אותם לחוקה לא כתובה. הערבים הם רק מכשיר בתהליך המסוכן הזה, המוביל את ישראל לפינה קנאית וחשוכה. הניחו לרגע לוויכוחים הגדולים על לאומיות וצדק ושלום. בעת הזאת חייב כל ישראלי שוחר נורמליות לצאת אל הרחוב, לתהלוכת מחאה.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1206557.html

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: