על רבנים ,מוסר והמדינה

צבי בראל | יהודית וטהורה '' ''

 

'' "הרוב המכריע של הרבנים החתומים על מכתב הרבנים הינם דתיים לאומיים נאורים ויוצאי צבא, שהם אוהבים וסוגדים להם. את זה הם לא מזכירים. זה מוסר סלקטיבי", אמר גורם במשרד לשירותי דת ל"הארץ". ה"המוסר הסלקטיבי" הוא של השמאל ושל התקשורת. הם אלה ששבויים, לדעת אותו גורם, בסגידה לאותם רבנים, שעסוקים עכשיו בטיהור רחובותיה של ארץ הקודש מן הנגע הערבי.

הוא צודק. החלוקה לרבנים "טובים" ו"רעים" נעשתה בדרך כלל על פי עמדתם בשאלת השטחים. כך, למשל, הרב יוסף שלום אלישיב, החביב התורן, היה פעם הרב "הרע", משום שהתנגד להתנתקות ולחלוקת ירושלים ותקף את בג"ץ על שאסר על אפליה עדתית בעמנואל. אבל בימים האחרונים הוא נהפך ליקיר הציבור הליברלי על שגינה את מכתב הרבנים נגד השכרת או מכירת דירות לערבים. הציבור הליברלי, ובעיקר המגזר החילוני שבו, אוהב רבנים שאוסרים על החרמת הערבים. הציבור הליברלי אוהב רבנים שמגדירים בעבורו את המוסר. זהו ציבור שזקוק כל כך ללגיטימציה של דעותיו, עד שהוא מוכן להיאחז בפסקי הלכה ופוסקי הלכה, כמו הרב אלישיב.

הצמא ללגיטימיות דתית, כמו בכל מדינת הלכה, יהודית או מוסלמית, מעניק לפוסקי ההלכה את הכוח להגדיר מהי "המדינה הנכונה", כלומר מהי מדינה יהודית נכונה ולא רק מן ההיבט הדתי. כך למשל הסביר הרב שלום דב וולפא, מחותמי מכתב הרבנים, כי המכתב "הגיע לאור הבעיות הקשות של התבוללות ונזקים ביטחוניים, שנוצרו כאשר שכונות שלמות נכבשו על ידי ערבים וגרמו נזקים לציבור היהודי. עם כל הכבוד ליועץ המשפטי, אין בסמכותו לפגוע במוסד ההלכתי. תפקידם של הרבנים לומר את דבר ההלכה לשואלים".

אי קבלת מרותה של המדינה איננו סיפור חדש אצל רבנים אלה. הם הרי אינם טרודים בהגדרת טיבה של המדינה הדמוקרטית, תפקידם הוא להיות שומרי החומות, המגינים על המדינה היהודית מפני הדמוקרטיה וערכיה הליברליים. אותה דמוקרטיה שבעיניהם היא הסכנה הביטחונית האיומה הנשקפת לישראל.

צחוק עשה להם היועץ המשפטי כאשר, באיחור רב, התפנה לבדוק את "ההיבטים הפליליים" של מכתבם. כלום אסור לפתע להביע דעות, "לומר דבר הלכה לשואלים?" גם כאשר השואלים הם כחיילים המצייתים לכל פקודת הלכה? ומיהו בכלל היועץ המשפטי המעז לחלוק על דבר האל וחוקותיו? האם איננו מבין את מה ששר המשפטים מבין? זו העת שבה המשכיל יידום.

זוהי מדינה יהודית, קודם כל יהודית ורק יהודית. דמוקרטית? רק אם יהדותה תשאיר לכך כמה שאריות. זה טיבה של המדינה שבה דורש ראש הממשלה הכרה מהפלסטינים ושאר מדינות ערב. לא הכרה במדינה דמוקרטית או במדינה לאומית ישראלית, אלא מדינה על פי התוויותיהם של הרב וולפא, הרב אליהו ושאר עילויים. מדינה שבאחד מרגעיה השפויים חוקקה חוקים נגד הסתה גזענית ועכשיו איננה יודעת מה לעשות בהם. כי אולי אפשר להעמיד לדין רב עובד מדינה, אבל אי אפשר להעמיד לדין השקפת עולם ואת כל המאמינים בה. אפשר להעמיד לדין את הפרשנים, אבל לא את ההלכה. זאת איננה התמודדות בין המדינה לבין עבריינים שמבינים את הסיכון בעבירה על החוק. זוהי התמודדות על המונופול על המוסר בין המדינה לבין מי שהיא העניקה לו הסמכות לקבוע את גבולות המוסר. מלחמה של מדינה, שהבחינה מאוחר מדי שלדת אין גבולות.

זו מדינה שדורשת לא רק מן הפלסטינים ומן העולם להכיר בה כבמדינה יהודית, אלא גם מכל מי שהיא מוכנה לצרפו כאזרח; שהקריטריון לנאמנות לה נוצק בצלמם של וולפא ואליהו ושאר הרבנים שחתמו על המכתב; נאמנות שעומדת בניגוד לחוקים שהיא עצמה חוקקה ולאושיות שהיא חרטה על מגילת העצמאות שלה. נאמנות כזאת סופה עבירה.

טועים הפלסטינים שאינם מוכנים להכיר בכך שזאת היא המדינה היהודית. היה עליהם רק להוסיף, שעם מדינה יהודית כזאת אין הם רוצים שיג ושיח.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1203456.html

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: