דעה: חזית חדשה בין דת למדינה? המכון הישראלי לדמוקרטיה

דעה: חזית חדשה בין דת למדינה?

מאת:
חזית חדשה בין דת ומדינה
לאחרונה ניכרת התחממות מסוימת בגזרת המאבקים בין דת למדינה. הפסיקות האחרונות של רבנים בעניין ציות חיילים לפקודות הצבא מהוות סכנה מוחשית לתפקוד הצבא. במבט רחב יותר הן מסכנות את קיומו של צה"ל ואת קיומה של מדינת ישראל בכלל.
 

לאחרונה ניכרת התחממות מסוימת בגזרת מאבקי דת ומדינה. הפולמוס על "חוק האברכים" הצליח להוציא מפגינים לרחובות בגלל פגיעה (אמיתית או מדומה) בכיס של הסטודנטים. לעומת זאת, הספר "תורת המלך" והפעולות נגד הפרקליט הצבאי הראשי – ובכלל זה כינויו "בוגד" (בעקבות העמדת חיילים לדין בגין התנהלותם במבצע עופרת יצוקה)[1]  – לא עוררו הד ציבורי גדול, אך יש בהם פוטנציאל לסכנה גדולה פי כמה. בדיון הציבורי המצומצם שהתקיים בעניינם הובע זעזוע מן העמדה הנקוטה בספר בעניין הריגת לא יהודים חפים מפשע, בהם ילדים, ונשמעה הסתייגות מסגנון המחאה כלפי הפצ"ר ומן התופעה של הפגנות מול ביתו הפרטי של לובש מדים. אולם לדעתי עניין חשוב ביותר נעדר מן הדיון הציבורי, והוא שיש כאן ניצנים של התנגשות בין דת למדינה בתחום חדש, המעלה קשיים חמורים מאלו שנתקלנו בהם עד כה.

מעטים המקרים שבהם מחויבותו הדתית של אדם השומר הלכה איננה מתיישבת עם נאמנותו לחוקי מדינת ישראל (אם נתעלם מעמדה חרדית קיצונית הרואה בעצם הנאמנות למדינה עברה דתית). השיח הציבורי בנושאי דת ומדינה איננו מתמקד בעצם היכולת לחיות כאן חיים דתיים, שהרי לכאורה היא מובטחת במדינה ליברלית, אלא בשאלת אופיו של המרחב הציבורי בהתחשב בצורך למלא צרכים סקטוריאליים, כמו חינוך דתי לגווניו.

כזכור, היו רבנים שפסקו כי חיילים שיצטוו להשתתף במבצע לפינוי היישובים היהודיים בחבל עזה ובצפון שומרון מחויבים לסרב לבצע את הפקודה משום שהיא אסורה על פי ההלכה. אין זה מעניינו של מאמר זה לדון בתוקף הטיעונים ההלכתיים שעליהם התבססו עמדה זאת ועמדות הנגד שהציגו רבנים אחרים (גם כאלה שהתנגדו להתנתקות), ועסקתי בהם במקום אחר. בפועל רק חיילים מעטים סירבו למלא את הפקודה לפנות יישובים. נראה כי מפקדים ביקשו למנוע מצב זה ושחררו חיילים מפעילות שאסור להם לבצע על פי מצפונם. גמישות זו התאפשרה, בין היתר, משום שמבצע ההתנתקות היה בעצם פעולת שיטור, שאף ראוי היה שתתבצע בידי כוחות משטרה (אלא שהדבר לא התאפשר בגלל המצב המשפטי של השטחים ובגלל מגבלות כוח אדם), ומשום שלא הייתה התנגדות אלימה של המפונים.

עם פרסום הפסיקות החדשות של אנשי "תורת המלך" ודומיהם עברה שאלת סירוב הפקודה לשדה הקרב ממש. רבנים אלו סבורים שהיחס של צה"ל לאוכלוסייה שאיננה משתתפת בלחימה הוא הומני מדי. המסקנה מכך היא  שאסור לחיילים להימנע מפגיעה – מקיפה וקשה ככל שתהיה – באוכלוסייה אזרחית חפה מפשע כדי להרחיק מהם כל חשש לסכנה. עמדה זו איננה מביאה בחשבון את עקרון המידתיות. נוסף על כך אם זו חובה הלכתית, הרי על החייל לפעול על פיה גם אם היא מנוגדת לפקודות. הכרעה הלכתית כזאת יוצרת בעצם מערכת כללי פתיחה באש ועקרונות התנהגות מבצעית שונה עבור מי שמקבל עליו פסיקה זו.
אין זו הפעם הראשונה שאנשי הלכה הביעו את דעותיהם בשאלות של מוסר לחימה. אולם דיונים אלה פורסמו בעבר כדיונים תאורטיים, ואפשר לראות בהם חלק מן השיח המשפטי-אתי שבמסגרתו יש מקום לאנשי הלכה להביע את דעתם ולנסות להשפיע על עמדת הצבא. אך הניסיון לקבוע שעל חיילים דתיים לפעול על פי עמדות אלה עלול להיות הרה אסון.

כך, למשל, נאמר לאחרונה בעיתון "בשבע"[2]:

בטרם יצאו תלמידי ישיבת ההסדר בשעלבים כחיילים למערכה במבצע עופרת יצוקה הקפיד ראש הישיבה, הרב יחזקאל יעקבסון, לציידם בהוראות ברורות של מוסר הלחימה הנדרש לאור ההלכה. "הנחיתי את תלמידיי באופן אישי", משחזר הרב יעקבסון, "כאשר אתם במצב מלחמה, בכל סיטואציה שבה יש ספק סכנה לחיים שלכם, או של החברים שלכם, מול מה שנקרא 'חפים מפשע' – לא להסס לרגע. ספק חיים שלכם מול חפים מפשע מצד האויב – ברור את מי צריך להעדיף. על מעשה כזה אמר הרמב"ם 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'", מחדד הרב יעקבסון את האיסור להסס ולסכן חיי חיילים לטובת אותה אוכלוסייה אזרחית. בכלל, מתקומם הרב יעקבסון נגד המונח 'חפים מפשע', שהודבק לאוכלוסייה העוטפת את מחבלי החמאס ואחרים. "המושג 'חפים מפשע' לגבי אזרחים בעזה שמחפים על מחבלים, וודאי שלא מונעים מהם לפעול, הוא אינו ההגדרה הנכונה להם", קובע הרב. אגב, הוא מדגיש, בשעת מלחמה ממילא אין שום הפרדה בין חפים מפשע למי שאינם כאלה, כאשר מדובר בסיכון חיי הלוחמים.

כמו כן הרב שמואל אליהו קבע שאם חייל סבור שפקודה ברוח טוהר הנשק מסכנת אותו שלא לצורך, פקודה זו "בלתי חוקית בעליל".[3]

עצם העובדה שרב מורה לתלמידיו כיצד לפעול בשעת קרב בלי להתחשב בפקודות מהווה סכנה מוחשית לתפקוד הצבא ובמבט רחב יותר היא מהווה סכנה לקיומו של צה"ל ולקיומה של מדינת ישראל בכלל. אם נקבל את ההגדרה הוובריאנית של המדינה כמי שיש לה מונופול על השימוש באלימות, הרי הוראה לפעול באלימות בניגוד לקביעת המדינה מהווה שלב מדאיג בהתפוררותה של יכולת הקיום שלנו יחד במדינה.

ד"ר קלמן נוימן הוא בוגר ישיבת הסדר וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

לתגובות למאמר אנא פנו לדוא"ל: info@idi.org.il

 

הערות שוליים

  1. אנשיל פפר, "אלמונים ריססו כתובות נאצה על ביתו של הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט", הארץ, 3 באוקטובר 2010.
  2. חגית רוטנברג, "זהירות, פרקליטים מאחוריך", בשבע 415, 28 באוקטובר 2010, עמ' 26 וכן: http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/9966
  3. חיים לוינסון , "רב הגלוי על הנסתר", מוסף הארץ, 19 בנובמבר 2010, עמ' 36.

עוד בנושא

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: