הלכות חינוך לאלימות – ספי רכלבסקי

פורסם ב – 01:16 08/09/10
עדכון אחרון – 01:20 08/09/10
ספי רכלבסקי | הלכות חינוך לאלימות

מאחורי קביעת הרב עובדיה יוסף, שיש להתפלל למות "הישמעאלים-הפלסטינים", ובראשם למות אבו-מאזן, עומד עולם שלם. יותר מ-52% מהילדים הנרגשים שפסעו השבוע לכיתה א' ומוגדרים בישראל כיהודים הופנו לכיתות נפרדות, חרדיות ודתיות. גם המיעוט מהמוגדרים כיהודים והלכו לכיתה א' לא דתית נתונים למערכת שבה המדען הראשי הדתי מביע דעות ריאקציונריות בענייני מדע ודת, וכבפרשת "אם תרצו", ההסתייגות הרפה של שר החינוך, גדעון סער, רק מחזקת את הדברים. באותה עת, השני בחשיבותו במשרד, ראש המזכירות הפדגוגית, עסוק בצינזור ספרי הלימוד ללא דתיים ובהחלפת לימודי האזרחות ב"יהדות", ובוחר לשלוח את ילדיו לחינוך דתי.

ומה נלמד באוטונומיה הדתית הזאת, ההולכת ובולעת, במימון המדינה, את רוב ילדי ישראל ומבנה את המובן-מאליו שלהם? דברי הרב יוסף האב, ויותר מכך החקירה הצבועה בעניין הספר "תורת המלך", העוסק ב"הלכות הריגת גוי", נותנים חלק חשוב מהתשובה. לא רק שהמדינה מגיבה בהסכמה שבשתיקה על מרידת הרבנים דב ליאור ויעקב יוסף (בנו של הרב עובדיה יוסף), שסירבו להיחקר על תמיכתם בספר, למעשה החינוך שיקבלו רוב התלמידים המוגדרים כיהודים בכיתה א' קרוב לרוח הספר הזה.

כותבי "הלכות הריגת גוי" לא המציאו דבר, והחינוך הממומן לרוב תלמידי כיתה א' ממשיך קו הלכתי וקבלי מסוים מאוד. לדאבון הלב, לפי פרשנות ההלכה האורתודוקסית, הציווי "לא תרצח" חל אכן על יהודים בלבד. מי שהורג לא-יהודי (רציחת "גוי" אינה קרויה רצח), הלכתית ולפי הרמב"ם, אינו אמור להיענש בידי אדם. המעשה אינו מותר, אך חסר ענישה. על "חילול שבת" ו"מין בהסכמה עם אשה נשואה" נענשים במוות. קטילת לא-יהודי עוברת בלא עונש ממשי.

ארבע מדרגות בטבע, קבע ר' יהודה הלוי: דומם, צומח, חי, מדבר. המדבר הוא החיה המדברת – ה"גוי". מעליהן המדרגה החמישית, העליונה – "היהודי", שרק הוא מוגדר אדם ורק ביחס אליו מתקיימות זכויות "האדם".

"הלכות הריגת גוי" מתאפיין בעיסוק מעשי בחובת הפרט בזמננו לבצע "הטוב שבגויים הרוג". אך הבעיה ברמה העקרונית קיימת בקאנון האורתודוקסי שנים הרבה. וכך לומדים הילדים בלשון הגמרא: "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם"; וברמב"ם: "הרואה גוי טובע, לא יצילו".

הרקע ההיסטורי לדברים ברור. הרדיפות הקשות והארוכות שעברו היהודים נענו בשלל תגובות. רבות מהן העבירו את התרבות היהודית לעולמות סימבוליים ומטפוריים, אחרות ניסו ליצור חיים בכל מחיר. ואולם דרך מרכזית ניסתה לנקום באופן כתוב, מוצנע ולא מעשי על הרדיפות הגזעניות בעולם הממשי.

ניתן לקרוא לכתבים המוצנעים "כתבי הילד החלש והמוכה לכרית". כילד הסובל מהתעללות חבריו, היכול "לנקום" רק בלחישה לילית לכרית על היות "חבריו" לא-אדם ועל העונשים הנוראיים המצפים להם, כך רבים מגדולי ישראל יצרו כתבי נקמה – מוסתרים ולא מעשיים בזמנם – שבהם הלא-יהודים מוגדרים כ"לא אדם" נחות ושטני. לא-אדם שמותר לפגוע בו. רק שבקונטקסט שבו שום יהודי לא היה מסוגל לפגוע בלא-יהודי, המשמעות המעשית של הדברים היתה אות מתה.

כשחזרה היהדות לבמת ההיסטוריה המוחשית ולריבונות המדינית, היא היתה אמורה לגנוז את כתבי המרתף של ספרות הנקמה ולהתרכז במוסר אוניוורסלי והומניסטי, יהודי ולא-יהודי. זה היה המאמץ המרכזי לפני השואה ובראשית הציונות, אם כי לכלל מהפכה הלכתית – שנעשתה הכרחית עם השתנות קונטקסט הכוח – לא הגיעו גם באורתודוקסיה המתונה.

וכך, בימינו הרוב המוחלט של העולם האורתודוקסי הממוסד הולך בדרך הפוכה. רוב רבני ישראל, ובעקבותיהם השלטון, הולכים בדרכו של הרב ליאור וממירים את מה שנכתב כזעקת כאב לכרית להוראת פעולה אלימה. הוראה שאליה מוצמד אקדח.

הזלזול בחוק מצד רבנים מסיתים מוכרח להיעצר, ועליהם להישפט. ואולם אין בכך משמעות אמיתית, אם לא יחול מהפך בעולם החינוך הממומן ומסובסד בישראל, המטיף במשתמע לאותם דברים בדיוק.

גם תהליך שלום, שאולי ינסה להשיג מעט יותר מיצירת התנאים המדיניים ההכרחיים למתקפה באיראן, לא יציל אומה שרוב תלמידי כיתה א' שלה מופקרים לגזענות אלימה כזאת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: