ככה מכרתי את המכונית ליהודי
בניגוד לאב ובנו שהגיעו מאשדוד לקנות ממני את הרכב, אני קצת מתקשה לקנות אוטו מערבי
"ממתינה לך שיחת טלפון מלקוח יד שתיים שצפה במודעה…", קולה האלקטרוני של המזכירה בישר בבוקר של יום שישי. לחצתי 1 לקבלת השיחה.
"שלום, זה בעניין האוטו, זה עדיין אקטואלי?"
לצערי כן. אחרי יותר מארבעה חודשים מאז פרסום מודעת המכירה הרכב עדיין אקטואלי, למעשה הוא אקטואלי יותר מאשר היה אי פעם. כבר שכחתי שפירסמתי את המודעה הזאת בכלל והתחלתי לחבב את המכונית הישנה מתוך הבנה שגורלנו נקשר. מדי פעם קיבלתי שיחת טלפון מ"לקוח שצפה במודעה שלך", כמה פעמים הלקוחות שנשמעו רציניים הבטיחו שיהיו בקשר מחר כדי לקבוע לראות את האוטו, אבל הם מעולם לא חזרו.
כלכלן בכיר שהכרתי אמר שנערך מחקר על אתרי מכירות באינטרנט ותוצאותיו הראו שהסיכויים של ערבי למכור רכב הם הרבה יותר גדולים אם הוא לא מפרסם שם. אז הורדתי את השם בהתחלה ובאמת התקבלו יותר שיחות מלקוחות שצפו, אבל מה הטעם? הרי בשלב מסוים הם שאלו, "איך קוראים לך?" וכשאמרתי את שמי, מנסה לשכנז אותו ככל יכולתי, הגיע תמיד סוג של נהמה "אההה" בלתי נשלט ומיד אחר כך הבטחה להתקשר מחר בשביל לתאם פגישה.
אחרי חודש של מודעה חסרת שם החלטתי לחסוך מעצמי את המבוכה ולהחזיר את שמי הפרטי למודעה. קיבלתי שיחה אחת מבחור ערבי, שנשמע דווקא נחמד מאוד, עד שהגענו למחיר. "מה 35 אלף?" הוא שאל.
"זה המחירון של הרכב ועוד לפני שקלול".
"מה קרה לך, אתה? מאיפה הבאת 35 אלף?"
"מהמחירון", עניתי לו.
"לא, אתה טועה", הוא אמר. "אם אתה רוצה, אני אביא לך אותו אוטו, אותו דגם, אפילו שנה אחת יותר גבוהה, שמור כמו חדש, ב-29 אלף, מה אתה אומר?"
"לא, תודה", עניתי לו כשמצאתי את עצמי במעמד של קונה, במקום למכור.
"למה? אחלה אוטו", התעקש הבחור, "עם מערכת מדהימה וחיישני רוורס".
"לא", ניסיתי לסיים את השיחה.
"אם אתה שומע על מישהו שרוצה תעביר אותו אלי, בסדר?" הוא הספיק עוד להגיד, לפני שניתקתי.
"כן", עניתי למטלפן ביום שישי והבטחתי למחוק את המודעה מיד עם סיום השיחה, "זה עדיין אקטואלי".
אחר כך הוא שאל כמה פרטים על הרכב ואני עניתי בחוסר חשק, ואז הגיעה השאלה הקבועה, אף ששמי הפרטי מופיע במודעה. "כן", עניתי לו, "סעיד".
"שכחת לרשום ע' במודעה", הוא העיר.
"טעות שלי", עניתי.
"אההה", הוא פלט, "טוב, אני יכול מחר בשבת לבוא לראות את האוטו?"
"בטח", עניתי, וכבר נכנסתי לאתר והתחלתי בתהליך מחיקת ההודעה.
"אז אני אהיה בקשר מחר, סעיד, להתראות".
"ביי".
חלפו חמש דקות ושוב: "ממתינה לך שיחה מלקוח שצפה…"
"הלו" עניתי הפעם בחשדנות.
"סעיד, זה שוב ציון, תקשיב, יש מצב שאני בא עם הבן שלי לראות את האוטו עכשיו".
"אתה רציני?"
"מאוד", ענה ציון, "מה אתה אומר? אנחנו יכולים לצאת תוך דקה מאשדוד".
אחרי שעה, האב ובנו, שהשתחרר מהצבא רק לפני שבוע, בחנו את האוטו מכל צדדיו. כשסיימו הם צעדו הצידה והתלחששו ביניהם. עם גמר ההתייעצות התקרב אלי האב ושאל, "יש לך קפה בבית?"
"תפדלו", יצא לי.
הכנתי להם הפוך מהמכונה, סיכמנו מחיר והעסקה נסגרה בתוך עשר דקות. אחרי העברת הבעלות נסע הבן באוטו שלי, זאת אומרת שלו, חזרה לאשדוד.
"מה נעשה עכשיו בלי מכונית?" שאלה אשתי כשחזרתי הביתה. ואני, חדור רוח קרב, נכנסתי ישר למחשב. תמיד הייתי מעשי, אין לי זמן לבזבז, ואם להאמין לתחושות שלי אז עד הצהריים, עוד לפני שהבנקים והדואר נסגרים, אני מוצא מכונית חדשה. המודעה עמדה שם מולי כשהדלקתי את המחשב, בדיוק מה שחיפשתי ועוד בירושלים – "מכונית חדשה לגמרי, מרופאה, נמכרת לרגל נסיעה".
לא חיכיתי רגע ומיד צילצלתי למספר הטלפון שהופיע במודעה. "הלו", ענה לי קול גברי, כפי שציפיתי, משום שבמשבצת "איש הקשר" במודעה היה כתוב בועז.
"שלום בועז, זה בעניין המכונית, עדיין אקטואלי?"
"כן", ענה בועז, "אקטואלי, מכונית, כפי שראית, חדשה לגמרי".
החלטתי ללכת עם האינסטינקטים שלי, לחתוך עסקים מהר, בלי להתמהמה, בסופו של דבר אין לי כוח וזמן להפוך את מלאכת חיפוש הרכב לפרשייה שתימשך ימים ארוכים.
"תגיד, אני יכול לבוא לראות את הרכב עכשיו?"
"כן", ענה בועז, "אני יכול לבוא עם המכונית לאן שאתה רוצה".
"טוב", עניתי לו, "אם אתה יכול, אז אתה יכול לבוא אלי הביתה?"
קבענו שהוא בא עם הרכב בתוך חצי שעה ומתקשר אלי מלמטה. תוך עשרים דקות קיבלתי מבועז טלפון וירדתי יחד עם אשתי לבחון את המכונית החדשה.
"היא חדשה לגמרי", אמרה אשתי בערבית והבחנתי בעווית בזווית פניו של בועז. "הקילומטראז' ממש נמוך, רק כמה מאות קילומטרים".
"אתם ערבים?" שאל בועז בהיסוס.
"כן", ענתה לו אשתי ותחושת הקלה עלתה על פניו של בועז.
"אוווה, הורדתם לי אבן מהלב", הוא אמר פתאום בערבית והתחיל לספר שבהתחלה פירסם את המודעה בשמו האמיתי, באסם, ואיש לא התקשר אליו בכלל, אז הוא החליף לבועז והרגיש עם זה רע מאוד. האוטו באמת חדש, הוא קיבל אותו כפרס ממפעל הפיס ואין לו צורך בעוד אוטו, יש לו מכונית חדשה ולאשתו יש מכונית משלה. ובכל זאת, הוא סיפר, למרות המחיר הנמוך שהוא דורש, איש לא התקשר. ואז החליט, ממש באותו בוקר, בעצה של חבר שלו מהעבודה, להחליף את השם במודעה לבועז, שזה השם של החבר, בעצם.
"אני כל כך שמח שאני לא צריך לשקר", הוא הודה, "מי היה מאמין שדווקא זוג ערבים יהיו הראשונים שיתקשרו. אני אעשה לכם אפילו עוד הנחה".
הניילונים עוד כיסו את המושבים, הרישיון והמדבקות של מפעל הפיס אישרו את סיפורו של בועז, זאת אומרת באסם. צעדתי הצידה עם אשתי להתייעצות.
"ממש מציאה", היא אמרה, "תוריד אותו בעוד איזה אלף שקל ותקנה את האוטו".
"מה קרה לך?" עניתי לה, "מי קונה אוטו מערבי?"
http://www.haaretz.co.il/magazine/sayed/1.1647115
